הרצל
ראשית דבר
  הרצל - תולדות
משפט דרייפוס
הרצל - לציוני נעשיתי
קונגרס בזל
הרצל - המאמץ המדיני
אלטנוילנד
הרצל - אנטישמיות וחברה
הרצל - אזרח ומדינה
הרצל - קבוץ גלויות ומורשת
הרצל - עם ודגל
הרצל - ציונות ויהדות
הרצל - כלכלה ותיירות
הרצל כמנהיג
כל אחד וההרצל שלו
החוב שהושלם
כתבים ופרסומים
הרצל - תולדות   להדפסה

הרעיון של הרצל הוא הריבונות - הקמת מדינת לאום לעם היהודי. לראשונה אחרי כמעט אלפיים שנה, קם יהודי, אומר שהוא עם - "עברי אנוכי" "עם אחד אנחנו" ומצליח להניע מיליוני אדם אחריו. היה זה רגעים ספורים לפני ניתוקו המוחלט מן היהדות, אותה ביקש להדחיק ולהכחיש. בשעה שהיה שרוי במצב דומה לרבים מן המתבוללים של יהודי מערב אירופה בסוף המאה ה-19 - תלישות, התחזות שנאה עצמית - באה לו ההארה וטילטלה אותו בסערה.

תוך גילוי עצמי, התחולל בהרצל מהפך של התחדשות, בעקבותיו הוא נסחף אחרי החזון הציוני שדבק בו, והפך אותו למאבק על זהותו שלו ושל העם היהודי. הרצל רצה להוציא את היהודים אשר האנטישמיות של תקופת האמנסיפציה דחפה אותם ל"גיטו החדש" בהחליפו את ה"גיטו הישן" אל מרחב הקיום הלאומי הנורמלי. הוא שאף להוציא את ההמון היהודי מאירופה על מנת לשוב כאומה ותרבות לעמי המערב. 

 שמונה  שנים הוא נאבק ? בסביבה סרבנית שלעיתים ראתה בו אדם מסוכן, הוזה. אך הרצל לא ניסה לחזות את העתיד אלא לייצור אותו, לפסל אותו ביד האמן שלו, עד שהוכרע ונפל. אך לא לפני שהוריש להולכים אחריו את הלאומיות היהודית - הציונות המדינית, והותיר בידם את אבן היסוד שחצב להקמתה של מדינת ישראל.

"הייתי למנהיג הציונים המדיניים, אף כי לא ביקשתי לנפשי לא משמרת כבוד זו או אחרת. אני דברתי את אשר עם לבבי, הוצאתי רק מילה אחת מעמקי נפשי, ממחבוא רוחי, המילה הזאת היתה ספרי "מדינת היהודים... כפי הנראה התבשל בי הרעיון בבלי-יודעים".



ההתבגרות
הרצל נולד ב-2 במאי 1860, בבודפשט ? עיר הבירה "השניה", של הקיסרות האוסטרו-הונגרית - למשפחה יהודית משכילה. סבו שמעון מצד אביו היה יהודי חרד, תוקע בשופר בימים הנוראים ושליח ציבור בתפילת "כל נדרי". נמנה על תורמי הכספים לרב אלקלעי, ממבשרי הציונות, במטרה לסייע לו בנסיעותיו ובפעילותו למען שיבת היהודים לארץ ישראל. אמו באה ממשפחה חילונית.
הוריו נישאו מתוך אהבה, דבר די נדיר באותם ימים . היחסים במשפחת הרצל היו טובים וחמים.
בשנות ילדותו של הרצל מצבה הכלכלי של משפחתו היה טוב ביותר ואביו נחשב למליונר. אולם האב איבד הון רב בבורסה בזמן המשבר הכלכלי של 1873 ומאז לא שב אל עושרו הקודם. אירוע זה השפיע על הרצל, ובעיקר על רגישותו ורתיעתו מהבורסה ומהמסחר, שהיו מזוהים עם יהודים ("יהודי הבורסה" כפי שכינה אותם לימים.)
  

הארכיון הציוני: הנער בנימין הרצל עם הוריו ואחותו
לחץ להגדלה


לחץ להגדלה

לחץ להגדלה


לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

 בנעוריו היה הרצל נער מתבודד, ונראה מבוגר מכפי גילו. הוא נותר בן יחיד להוריו ז'נט ויעקב הרצל, לאחר שאחותו פולין מתה בפתאומיות ב-7 בפברואר 1878 ממחלת הטיפוס. אסון זה פגע קשות במשפחה הקטנה והאיץ את מעבר המשפחה לאוסטריה, דבר שתוכנן עוד קודם. מות האחות הנערצת והאהובה היה להרצל מפגש טראומטי עם המוות, ואובדנה היה בעבורו משבר קשה להתמודדות, ושנים רבות לא הצליח להתאושש ולהתנחם מחסרונה. מאז מותה שקעה המשפחה בשכול ואת הרצל הצעיר ליוותה העגמומיות.
באותה שנה 1878, בגיל 18, החל הרצל את לימודיו בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה. בהיותו תלמיד בבודפשט נתקל הרצל בשנאת יהודים פה ושם, אך כאשר הגיע לווינה פגש אותה במלוא עוצמתה, בשנה בה החל את לימודיו בוינה ייסד הכומר אדולף שטקר את "מפלגת העובדים הנוצרית סוציאלית". שהייתה המפלגה האנטישמית הראשונה. שטקר טען כי היהודים מהווים "עם בתוך עם, מדינה בתוך מדינה, שבט נבדל בתוך גזע זר". שטקר הציע תחיקה אנטי יהודית כדי להגן על האומה הגרמנית. לפי עדותו של דויד וולפסון הגיב הרצל על דברי נאצה אלה בכך שהיהודים שוטים כי אינם תרים אחרי ארץ לעצמם.

הרצל היה צלף מצטיין וסייף מוביל והיה אהוד באגודת הסטודנטים "אלביא" אליה הצטרף ב-1881 - אגודה שחבריה עסקו בשתייה וסייף, הוא פרש מהאגודה בעקבות גילויי האנטישמיות של חבריה בעצרת זיכרון שנערכה בעקבות פטירתו של המוסיקאי האנטישמי ריכארד ווגנר בפברואר 1883. תוך כדי העצרת שהרצל לא נכח בה הביעו המשתתפים את תמיכתם בדבריו האנטישמיים של ווגנר. ואף הציעו כי תיאסר הצטרפותם של סטודנטים יהודים נוספים לאגודה. על רקע זה פרץ עימות בין הרצל והקבוצה שהחליטה להדיחו אך הוא הקדים אותם וביטל - כמחאה - את חברותו באגודה. במהלך שנות לימודיו באוניברסיטה פורסמה ספרות אנטישמית ענפה, שכללה את ספריהם של דיהרינג, ואגנר וצ'מברליין.
מתוך עיון בקורותיו של הרצל אנו למדים כי האנטישמיות שזורה כחוט השני בחייו , כשהוא  נפגע ממנה באופן אישי ומכירה מקרוב - כבר בהיותו נער נחשף אליה ברחוב, אחר כך באגודת הסטודנטים בווינה ומאוחר יותר בעבודתו כמשפטן בזלצבורג
 

בשנת 1881 פרסם אויגן דיהרינג - מורה לפילוסופיה באוניברסיטת ברלין, שנחשב לאבי התורה הגזענית-המדעית בגרמניה, את ספרו "שאלת היהודים כשאלת הגזע המוסר והתרבות". לתפישתו הגזענית הוא טען, כי  היהודים עוקרים ומסרסים את היצרים הדתיים העמוקים של העם הגרמני, שנכרו במיתולוגיה הגרמנית העתיקה, יצירת הנשמה הגזעית של הגרמנים. התנ"ך הוא ספר זר לרוח הגרמנית, טען דיהרינג,  ואם הגרמנים רוצים לשמור על סגולות רוחם, מן הראוי שירחיקו אותו מגבולם. על פי תורתו,  שאלת היהודים לא הייתה פוסקת אף אם היו כולם מתנצרים; אדרבא, באמצעות הטבילה הם היו נכנסים אל חיי ההבעה, הפוליטיקה והתרבות של העם התושב ומרבים פורענות. על פי דיהרינג, היהודים היו הראשונים שהתחילו ללמד זה את זה מהי הכרה מעמדית ושנאת מעמדות. מתוך שנאה עיוורת למין האנושי כולו, הם רוצים שהפועלים והבורגנים ילחמו אלה באלה, כלומר שוב היהודים התאחדו כדי לפלג את הנוצרים.
לריאכרד ואגנר, קומפוזיטור ותיאורטיקן גרמני (חי בשנים 1813?1883) מיוחסות אמירות והתבטאויות אנטישמיות, אשר באו לידי ביטוי, בין השאר, בספרו  "היהדות והמוזיקה", שם הביע את עמדתו, כי: "אין היהדות מסוגלת ליצור יצירה מקורית משלה, אלא חיה מעין חיים טפיליים על חשבון יצירתם של עמים אחרים". ואגנר שהיה אנטישמי חריף הגדיר את היהדות "כעיוות, ניוון והסתאבות" היה באופרות של ואגנר מסר של אנטישמיות השמדתית. במאמריו מובעת עמדה גזענית קיצונית לרבות לעג" לצורת הדיבור היהודית המבחילה והמגוחכת" או הצעות לדיון באפשרות למנוע את "ניוונה של תרבותינו על ידי גירוש, באמצעים אלימים, של האלמנט הגורם ריקבון".

יוסטון סטיוארט צ'מברליין היה אנגלי שאימץ את התרבות הגרמנית בספרו "יסודות המאה ה-19 "גילה" את המפתח לכל בעיות ההיסטוריה והתרבות. ה"סוד" הוא האמין טמון בטהרת הגזע. לפי התיאוריה שלו רק האדם שדמו טהור הביא תרומה חשובה לציביליזציה, בעוד היהודים חסרי דם זה לחלוטין זרים להתפתחות המין האנושי והשפעתם הרסנית.


פרסומים אלה היו חלק מגל אנטישמי שהציף חלקים גדולים של אירופה. ברוסיה התחוללו ב-1881-1882 פרעות "סופות בנגב", בגרמניה היו מהומות גזעניות שלובו על ידי דברי התעמולה של אדולף שטקר, מראשי התעמלנים האנטישמים. ארסיותה של עוינות זו ליהודים הלכה והתחזקה בשנות התשעים של המאה ה-19, כאשר קארל לואגר, אנטישמי מושבע, נבחר שוב ושוב לראשות עיריית וינה. בשלוש הפעמים הראשונות סירב קיסר אוסטריה-הונגריה פרנץ-יוזף השני לאשר את הבחירה, ואולם לואגר דבק במטרתו וכשנבחר ברביעית ב-1896, הורשה להיכנס לתפקיד ראש העיר.



לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

העיתונאי
בשנת 1884 סיים הרצל את לימודיו האוניבסיטאים והיה לד"ר למשפטים. הוא עבד במקצועו זה תקופה קצרה בווינה ובזלצבורג. אולם כשהתברר לו כי בשל יהדותו לא יוכל להגיע לעמדת שופט החליט להמיר את העיסוק במשפטים בעולם הספרותי וחיי התרבות בווינה. הוא החל לעסוק בכתיבת מחזות, שוטט הרבה באירופה ופירסם כתבות בעיתון 'נויה פראעה פרסה' שהיה העיתון הנקרא ביותר אותם ימים ברחבי אירופה, עיצב את דעת הקהל וביטא אותה. 
בשנים 1884-1891 כתב הרצל כמה  מחזות ופיליטונים, אולם הנושא היהודי עדיין לא עלה בכתביו ויצירותיו. למעשה, עד גיל 30 התפרסם בעיקר כמחזאי וכפיליטוניסט.

ב-25 ביוני 1889 נשא הרצל לאשה את יוליה נשאואר, בת למשפחה יהודית עשירה מווינה, מכאן ואילך הקדיש את כל זמנו לכתיבה. אולם, עוד בירח-הדבש נתגלו בעיות בחיי הנישואין של הרצל עם רעיותו, בעיות שרק גברו עד למותו. בין המשברים נולדו להרצל וליוליה שלושה ילדים - פוליאנה, הנס, וטרודה. את רוב חיי הנישואים שלו הרצל חי בנפרד מאשתו.
ב-1891  לאחר שרשימות המסע שלו מן הפירנאים הצרפתים עוררו התפעלות גדולה בוינה, מערכת ה'נויה פראעה פרסה' הציעה לו לשמש כסופר העיתון בפאריז, באותן שנים  היתה פריז מרכז תרבותי רב-עוצמה. והרצל שחלם להיות סופר ומחזאי חתם עם העיתון על חוזה עבודה לחמש שנים. הוא נחשב לעיתונאי טוב,  ואת ניתוחיו על הרפובליקה הצרפתית הקודחת והמיטלטלת קראו ברחבי אירופה. 
בשנים 1892-93 החל הרצל לראשונה לעסוק בנושאים יהודים במסות ובפיליטונים שכתב, אולם קשה לאתר מתוכם עמדה מגובשת בהקשר לבעיית היהודים, לאנטישמיות ולניסיונות לתמודד עימן
. תגובתו הפומבית הראשונה של הרצל על התגברות שנאת היהודים בווינה פורסמה במחזה שכתב ב-1893, ובו הציע ליהודי וינה התנצרות קיבוצית, כדי לשים קץ להיותם שנואים בגלל השתייכותם ל"עדת השטן". ואולם עד מהרה נוכח לדעת כי "פתרון" כזה לא יצלח; יהודים רבים יסרבו לצאת לשמד, ואלה שיסתפחו לנצרות, יישארו חשופים לשנאה. הרצל מיאן להשלים עם היות האנטישמיות חשוכת מרפא.

הגיטו החדש
בתקופת שהותו בצרפת הלכה והחריפה בה האנטישמיות. בצרפת הוא נתקל באותו בניין-על אנטישמי תיאורטי, שעד אז לא היה מוכר לו - פרסומים פסוודו- מדעיים של דרווינזם חברתי.  

לפי תורתו של המדען הבריטי צ?'רלס ד?רווין, בין המינים בטבע שורר מאבק קיום מתמיד ובמהלכו החזקים שורדים והאחרים נכחדים. לתהליך זה קרא דרווין בשם "הברירה הטבעית". תפיסתו של דרווין הועתקה, בניגוד להשקפתו, לתחום היחסים בין בני האדם, והיא נקראת ד?ר?ו?ויניזם חברתי". לפי תפיסה זו, בחברה האנושית שוררת מלחמת קיום וכתוצאה ממנה שורד החזק, האיכותי המדע הא?נ?ת?רו?פו?לו?גיה, שראשיתו במאה ה-18 סיפק מידע על תכונות פיזיות של קבוצות אנשים - על היקפי הגולגולת, על צבע השיער, צבע העיניים וכו'. בתכונות אלה ראה הדרוויניזם החברתי כלים להגדרת קבוצות בני אדם ולהערכת כישוריהם.
על בסיס האנתרופולוגיה, הביולוגיה והדרוויניזם החברתי, התפתחה במחצית השנייה של המאה ה-19 תורת הגזע. תורה זו, המסתמכת כביכול על מחקר מדעי, קבעה כי מוצאו של האדם - הגזע שהוא משתייך אליו - הוא הקובע את איכותו. התפיסה הגזענית חילקה את האנושות לגזעים "עליונים" וגזעים "תחתונים". לפי תורה זאת, הגזע השמי, אשר היהודים והערבים משתייכים אליו, נחשב לגזע נחות, ואילו הגזע הארי, אשר העמים הגרמנים שייכים אליו, נחשב לגזע נבחר. בהתאם לדרוויניזם החברתי, מלחמת הקיום השוררת בטבע תביא להכחדת הגזע הנחות - הגזע השמי, וייוותר הגזע העליון - הגזע הארי.
תורת הגזע שימשה בסיס לחיזוק האנטישמיות. היא העניקה הסבר חדש להבדלים בין היהודים לסביבתם. היהודי היה יכול לשנות את שפתו, את עיסוקו ואת לבושו, אך לא היה יכול כלל לשנות את מוצאו הגזעי. על פי תורת הגזע, אפילו נישואי תערובת אינם יכולים למחוק את ההבדלים הגזעיים, שכן על פי תפיסתה - בתהליך התורשה, הגזע הנחות הוא המשפיע ביותר.

בפירסומים אלה שהיו לרבי מכר, היהודים הואשמו במצבה הקשה של המדינה. במשך 17 יום ב1894 הרצל כתב את המחזה "הגיטו החדש" שעסק בבעיית היהודים והתגברות האנטישמיות. גבור המחזה נהרג בדו-קרב עם נוצרי אנטישמי בניסיונו להגן על כבודו ועל כבוד היהודים. בעקבות העלאת המחזה קיווה הרצל להעלות את שאלת היהודים לדיון ציבורי. 
אולם תוך כדי המתנה וחיפוש אחר במה שתסכים להעלות את מחזהו, נפתח משפטו של אלפרד דרייפוס. כעתונאי, צפה הרצל ב-5 בינואר 1895 בטקס המחפיר של תלישת הדרגות ממדיו של קפיטן אלפרד דרייפוס במגרש המסדרים של האקול מיליטר בפאריס,  אחריו נשלח דייפוס למאסר באי השדים. הקצין היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי  היה החשוד המובן מאליו, כשנתגלתה גניבה של מסמכים צבאיים צרפתיים שהועברו בחשאי לממשלת גרמניה. הרצל היה עד לקולות ההמון שצפה בטקס תלישת הדרגות והמטיר גידופים על דרייפוס.  שלוש שנים מאוחר יותר, משעלה המחזה "הגטו החדש" על בימת התיאטרון בווינה וגרר אחריו תגובות אנטישמיות, התחברו אלה לתגובות המתלהמות של הצופים בפריז בטקס הורדת הדרגות של דרייפוס. בוינה נבחרה באותה עת הנהגה אנטישמית בראשותו של קארל לוגר.
התחזקותה של האנטישמיות והפומביות שלה הביאו את הרצל למסקנה, כי הבטחות האמניספציה נותרו ריקות מתוכן, והניעו אותו  לשוב ולהרהר במקומם של היהודים בעולם. הרצל הבין שהפתרון לבעיה היהודית אינו שהיהודים יתבוללו, אלא  שעליהם לצאת מאירופה ולהקים מדינה משלהם. 
ביומניו של הרצל ניתן לעקוב אחרי רגעי המפנה שגרמו לו לחיפוש דרך חדשה. ניתן להכיר דרכם את השלבים שהניעו אותו והביאו אותו להתעסק בבעיית היהודים.  


מדינת היהודים
משנת 1895 החל הרצל בפעילותו הציונית. הרצל הכיר את מאכס נורדאו, אשר הביע תמיכה בדרכו המדינית ומכאן ואילך היה עוזרו ויד ימינו לדרך זו.  בחודש מאי 1895 נפגש הרצל עם הברון הירש  במגמה להעזר בו כספית למימוש הרעיון הציוני,  אבל הפגישה לא הצליחה והברון דחה את בקשתו של הרצל. ביוני 1895 הוא נפגש עם משפחת רוטשילד לאותה מטרה, ולצורך כך אף חיבר את "הנאום אל הרוטשילדים" בתקווה שאלה יסיעו לו ברכישת קרקעות להקמת מושבות בארץ ישראל. בסופו של דבר הנאום לא הוצג בפניהם. ביולי חזר לוינה והתמנה לעורך הספרותי של העיתון בו עבד.
במהלך חודש אוקטובר 1895 הסב את נאום הרוטשילדים לנאום אל היהודים ואחר כך לספרון - מדינת היהודים שראה אור ב-14 בפברואר 1896. הספר הכיל את תמצית תוכניתו הציונית מדינית של הרצל ובו ניסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים באמצעות הקמת ישות מדינית ריבונית ליהודים. הרעיונות שהתפרסמו  בספר היו מבוססים על דבריו של הרצל ב"נאום אל הרוטשילדים", ו"נאום אל היהודים" שבהם קרא לבעלי ההון היהודיים לתרום מכספם להקמת בית לאומי, וכן על רשימות שערך ביומנו ואגרות שכתב לאישים שונים. הרצל העלה בספר את שאלת היהודים לדיון ציבורי ובינלאומי. הספר עורר הד ועניין רב. היו שהתנגדו לרעיון מסיבות דתיות וטענו כי הגאולה תבוא רק מידי שמים - עד אז אין לעשות דבר. אחרים טענו שדרישות ליישות מדינית יחבלו במאמצי היהודים להשתלב בחברה הכללית. אך רבים ראו בספר בשורה של גאולה, והם פנו אל הרצל והציעו לו לעמוד בראש מה שעתיד היה להיות התנועה הציונית.



הפעילות הציונית
הציונות של הרצל - הרעיון של מדינת יהודים כחלופה להבטחות הליברליות שלא מומשו ותשובה לאיום שהלך וגדל על היהודים באירופה.

. הרצל ניסה לרתום את עורכי ה'נויה פראעה פרסה', העיתון שבו עבד, לרעיון מדינת היהודים, שבוע לאחר פנייתו השיב לו העורך את תשובתו הסופית: "אם בעתיד הנראה נקבל עלינו ייצוג פובליציסטי של העמדה הזאת איני יודע, ואני מאמין שאיננו יכולים להבטיח לך זאת. אולי יגיעו הדברים פעם למהומות אנטישמיות קשות, רצח, הרג, ביזה - אז אולי ניאלץ ממילא לעשות שימוש ברעיון שלך".
בפועל לאחר שעלו על הפרק תוכניותיו הציוניות של הרצל פרצו בין עורכי העיתון לבינו עימותים מלאי רוגז ומתח.
לאחר פרסום הספר "מדינת היהודים", החל הרצל את פעילותו הציבורית- ציונית. הוא התקבל לראיון אצל הדוכס הגדול מבאדן, ובאפריל 1896 יצא לנסיעתו הראשונה לקושטא( איסטנבול). ביוני ניהל בלונדון מו"מ על הקמת 'אגודת היהודים', ונפגש בפאריז עם הבארון דה רוטשילד.  ב- 18 ביולי 1896 החל לארגן את התנועה הציונית". במארס 1987 כינס בווינה ועידת הכנה לקונגרס הציוני, וב- 29 באוגוסט 1897 התכנס בבאזל הקונגרס הציוני הראשון בהנהגתו של הרצל, ובסיועם של מאכס נורדאו, אריה לייב מוצקין, ואברהם אושיסקין ובהשתתפות צירים יהודים מ-16 מדינות.
בקונגרס זה התקבלה תוכנית באזל, שהרצל ראה בה יסודות ראשונים להקמת מדינה יהודית. בקונגרס זה נוסדה גם ההסתדרות הציונית והוקמו מוסדות ההנהגה הראשונים. 

הרצל העריך שבקרוב ישיג זיכיון בינלאומי להקמת היישות היהודית המדינית בארץ ישראל, ולכן עמד על כך שפעולות התיישבות ועלייה ללא אישור (הסתננות, בלשונו) יידחו עד לאחר קבלת הזיכיון על ארץ ישראל. וזה גם מה שיצר מתיחות בין הרצל לפעילי העלייה הראשונה בהם גם אנשי רוטשילד, שגרסו כי פעילותו מחבלת בהסתננות לארץ-ישראל ובישובה.   


ב-4 ביוני 1898 יסד הרצל את השבועון 'די ולט'(העולם). בתקופה זו הוא  התגלה כמנהיג אמיץ שאינו פוחד מאתגרים בעיקר נוכח העובדה שמשמעותה של התגייסותו לעניין היהודי היתה איום על איבוד משרתו בעיתון בו הגיע למעמד מכובד. 


ב-31-28 אוגוסט 1898 התכנס בבאזל הקונגרס הציוני השני,  ובו הוחלט על יסודו של בנק 'אוצר ההתיישבות היהודית', כמו כן הוכרז על "כיבוש הקהילות" - גיוס היהודים בקהילות לטובת הפעילות הציונית. מיד אחר כך הרצל יצא בראש משלחת יהודית לקושטא,  ושם נפגש עם קיסר גרמניה וילהלם השני. בפגישה זו הסכים הקיסר להמליץ על התנועה הציונית בפני הסולטאן הטורקי והבטיח לפגוש את הרצל שנית בירושלים.
ב-27 לאוקטובר 1898הרצל הגיע לירושלים בראש משלחת ציונית, שכללה את איש העסקים דוד וולפסון ואחרים. בביקורו בארץ התקבל הרצל כ"מלך היהודים" על-ידי המתיישבים הציונים. הוא התפעל מיופייה של ירושלים וכתב ביומנו: "'גם בחורבנה עודנה עיר יפה ואצלנו עוד תהיה לאחת הערים היפות בעולם." 
בארץ-ישראל  נפגש הרצל עם הקיסר וילהלם השני, והפעם בירושלים.  כן ביקר ביפו ובמושבות ראשון-לציון, נס-ציונה, רחובות, ובבית הספר 'מקווה ישראל'.

בימים  15-18 באוגוסט 1899 התכנס הקונגרס הציוני השלישי בבאזל ובו נוסחה רשמית דרישת ה"צרטר" - ( זכיון ממשלכתי עם אוטונומיה מלאה והשגת עצמאות מלאה בעתיד) הכוונה היתה לנהל משא ומתן עם המעצמות לשם השגת טריטוריה מתאימה וארגון העברה המונית של היהודים אליה,   כמו כן בקונגרס זה נתקבל תקנון 'ההסתדרות הציונות העולמית'.
במארס אותה שנה נרשם בנק "אוצר ההתיישבות היהודים" בלונדון. במאי  התקבל הרצל לראיון אצל הסולטאן בקושטא.

בימים 26-30 לדצמבר 1901 התכנס הקונגרס הציוני החמישי בבאזל,  ובו נוסדה הקרן הקיימת לישראל.
ב-1902 הרצל העיד בפני "הועדה המלכותית לכניסת זרים" בלונדון וביולי ניהל שיחות עם הברון רוטשילד בלונדון.

באוקטובר 1902 פירסם הרצל את הרומאן "אלטנוילנד" ("ארץ ישנה-חדשה") שם תיאר מדינה יהודית בעלת תרבות אירופית, חברה מפותחת ובעלת הישגים סוציאליים. מדינה ליברלית שבה שורר חופש גמור של האמונה והדת. במדינה זו הדת מופרדת מחיי הפוליטיקה, וכל האזרחים, יהודים ושאינם יהודים, זוכים לשוויון מלא. "מדינת היהודים," כתב, "אינה מדינה של דיכוי לאומי, אלא מדינה בעלת " אחווה ושוויון."

הספר עורר ביקורת, בעיקר מפני שעל פי הספר הרצל לא חשב שבמדינת היהודים ידברו עברית. אחד העם, הוא אשר גינצבורג, הוגה רעיון הציונות הרוחנית, כתב כמה מאמרי ביקורת קשים על הספר ועל גישתו הקוסמופוליטית של הרצל.
  

 אחרי הפרעות ברוסיה ב- 1903 חש הרצל שהזמן אוזל ויש למהר ולהציל יהודים. באוקטובר  התקבל אצל שר המושבו
ת הבריטי, ג'וזף צ'מברליין לשם שקילת אפשרות הקמת מדינה יהודית באוגנדה. במארס 1903 יצא לקהיר בעקבות משלחת החקר לחצי האי סיני וניהל שם מו"מ עם הנציב העליון הבריטי ועם ממשלת מצרים.  ב-5 באוגוסט נסע לרוסיה הצארית, שם קיבל את הבטחתו של שר הפנים הרוסי להמליץ על התוכנית הציונית בפני הסולטאן, הוא התקבל שם  בהתלהבות על ידי המוני היהודים, במיוחד בווילנה.
ב-1903 התכנס הקונגרס הציוני השישי בו הגיש הרצל את "הצעת אוגנדה". הוא הביא לפני הקונגרס השישי את הצעת ההצלה של ממשלת בריטניה: הקמת מקלט ליהודים באוגנדה שבמזרח אפריקה. אף-על-פי שההצבעה על ההצעה הסתיימה בהחלטה לשלוח מומחים לאוגנדה, לבדוק את תנאי המחיה שם, הזדעזע הרצל מההאשמות כלפיו על כך שזנח את הרעיון הציוני. הקונגרס השישי נסתיים באווירת פילוג.

בינואר  1904 קיים הרצל שיחות עם  האפיפיור ועם מלך איטליה, בין ה-11-12 באפריל כינס בווינה את הוועד הפועל הציוני  והביא להתפייסות בתנועה הציונית.
חודשים  לאחר מכן החמיר מצב לבו של הרצל וזמן קצר אחר כך נפטר מדלקת ריאות, בבית מרפא באדלאך, אוסטריה, ב-3 ביולי 1904 (כ' בתמוז תרס"ד)כשהוא בן 44 שנים בלבד.
..." היום אני עדיין איש יחיד ובודד. מחר אולי (אהיה) מנהיגם הרוחני של מאות אלפים. מכל מקום המגלה והמבשר של רעיון אדיר"...
בשנות חייו האחרונות היה תיאודור הרצל רדוף כולו בתחושות הפחד מפני הסוף הנורא המצפה ליהודי אירופה. כשמת, לא היה אח ורע להיקף האבל בתולדות היהודים בעת החדשה. רבבות רבות נהרו לווינה ללווייתו ואזכרות נערכו לו בכל קהילה יהודית ראויה לשמה ברחבי העולם. בהלווייתו נכחו המוני מתאבלים יהודים מכל רחבי אירופה. רוב חברי המערכת של  ה"נויה פרייע פרסה" הגיעו להלוויה. 

בתקופה הקצרה של פעילותו הרצל הפך למיתוס לאומי. מסירותו ללא סייג, כושר עשייה בילתי נדלה, אמונה ואידיאולוגיה בצדקת דרכו היו נדבך חשוב ביותר בדרך להקמת מדינת ישראל.

וכך כתב עליו הרב צבי יהודה קוק "מציאות וסידור חיינו, כל אלה נמשכים מהרצל. אנשים כתבו על הרצל שהיה אפיקורס. בכתביו לא נמצאו אפיקורסיות, אך לעומת זאת יש בו אמונה. ביומנו כתב "אין אומתנו אומה אלא באמונתה' מי שחושב כך וכותב כך הוא איש אמונה".   



הצוואה
כשנה וחצי לפני מותו כתב הרצל צוואה העוסקת בהלווייתו ובסדרי קבורתו, ובה נאמר ":אני מבקש הלוויה דלה ביותר, בלי נאומים, בלי פרחים? להיקבר בארון מתכת בקבר על יד אבי ולשכב שם עד שהעם היהודי יעלה את גופתי לארץ ישראל. לשם יועברו גם ארונו של אבי, ארונה של אחותי פאולינה? וארונותיהם של בני משפחתי הקרובים ביותר (אמי וילדי) שימותו עד מועד העלאת ארוני לארץ ישראל".
כשנה ורבע אחרי הקמת מדינת ישראל, החליטה הכנסת הראשונה לממש את צוואתו של הרצל: ביום ט"ו באב תש"ט 10 באוגוסט 1949 הביא יו"ר ועדת הכנסת, יזהר הררי, הצעת חוק בדבר קיום צוואתו של הרצל. ההצעה זכתה לתמיכה כמעט מלאה של חברי הכנסת, ועברה באותו היום את כל שלבי החקיקה. החוק קבע גם את התאריך שבו תתבצע ההחלטה ותקוים צוואתו של הרצל: "צוואתו של חוזה מדינת היהודים תיאודור (בנימין זאב) הרצל ז"ל, להעלות עצמותיו לארץ ישראל ? תקוים בכ"ב באב תש"ט (17 באוגוסט 1949)
שלושה ימים לאחר קבלת ההחלטה (והחוק) בכנסת על קיום צוואתו של הרצל, יצאה משלחת מיוחדת מישראל לווינה. המשלחת הגיעה לבית הקברות דבלינג בווינה, הוציאה מן הקברים את ארונו של הרצל ואת ארונות הוריו, והעבירה אותם לבית הכנסת המקומי. שם עברו לפני הארונות רבים מבני הקהילה היהודית באזור, שביקשו לחלוק כבוד אחרון להרצל בטרם העברת ארונו לישראל.
למחרת הוטסו הארונות לישראל במטוס מיוחד של אל על, ובשדה התעופה לוד חיכתה משלחת רשמית של מדינת ישראל, ובה ראש הממשלה, דוד בן גוריון, שרי הממשלה, יושב ראש הכנסת, הרמטכ"ל ונציגי ההסתדרות הציונית, שבראשה עמד הרצל עד יום מותו. מנמל התעופה בלוד הועבר ארונו של הרצל לכנסת, ששכנה אז בתל אביב. עד חצות הלילה עברו עשרות אלפי אזרחים לפני הארון בתהלוכת תודה והוקרה לאיש שבזכותו קמה והייתה מדינת ישראל.
בבוקר יום כ"ב באב תש"ט ? 1949 הובל הארון בשיירה מתל אביב לירושלים. בכניסה לעיר נעצרה השיירה לדקת דומייה, ומשם המשיכה לחצר 'הסוכנות היהודית'. הארון הוצב על בימה מיוחדת, שהוקף על ידי משמר כבוד, והמונים מתושבי ירושלים עברו על פניו. בשעות אחרי הצהריים החל מסע הלוויה למקום הקבורה ? לראש הר בירושלים, לחלקה חדשה ומיוחדת שהוקצתה לשם כך. קברו של הרצל היה הראשון בחלקה זו. החלקה קיבלה את השם "חלקת גדולי האומה", וסביבה הוקם בית הקברות הצבאי.
ההר עצמו נקרא מאז "הר הרצל", והוא משמש ? עם קבר הרצל במרכזו ? אתר ממלכתי בטקסי יום הזיכרון ויום העצמאות של מדינת ישראל.

 

 בטקס מיוחד שנערך בכנסת הזכיר ראש הממשלה, דוד בן גוריון, דברים שכתב הרצל בשנת 1989: "איני יודע שעת מותי, אבל הציונות לא תמות? והמדינה היהודית במולדת תקום." ועל כך הוסיף בן גוריון: "נבואתו התקיימה. לא תהלוכת אבל תהיה הלוויית עצמות הרצל לירושלים, אלא מסע ניצחון ? ניצחון החזון שהיה למציאות".



לחץ להגדלה

לחץ להגדלה


לחץ להגדלה

לחץ להגדלה