הרצל
ראשית דבר
הרצל - תולדות
  משפט דרייפוס
הרצל - לציוני נעשיתי
קונגרס בזל
הרצל - המאמץ המדיני
אלטנוילנד
הרצל - אנטישמיות וחברה
הרצל - אזרח ומדינה
הרצל - קבוץ גלויות ומורשת
הרצל - עם ודגל
הרצל - ציונות ויהדות
הרצל - כלכלה ותיירות
הרצל כמנהיג
כל אחד וההרצל שלו
החוב שהושלם
כתבים ופרסומים
משפט דרייפוס   להדפסה

פסק הדין
ב-3 בינואר 1895 החל בכיכר מרס שבפאריס משפטו של קפטיין (סרן) אלפרד דרייפוס מחיל- התותחנים של הצבא הצרפתי. הוא הואשם בבגידה - מסירת מסמכים צבאיים סודיים לשגרירות הגרמנית בפאריז. לבית הדין הצבאי הוגש מסמך שנמצא בשגרירות הגרמנית, ובמסמך נכתב כי הודות ל"בן בליעל" הושגה תוכנית הביצורים בניצה. המשפט נערך לפני המוני צרפתים שקראו לעבר הנאשם  קריאות גנאי אנטישמיות. דרייפוס חזר וטען "אני חף מפשע! וקרא: תחי צרפת!ויחי הצבא! אך ב- 5 לינואר 1895 הוא הורשע ובוזה ברבים כאשר קצין צעיר צעד לעברו ושבר בפניו את חרבו לקול תרועת ההמון "מות לבוגד! הבוז ליהודים!"דרייפוס  הורד מדרגתו וקיבל גזר דין של הגליה ומאסר עולם באי השדים שעל יד חופי דרום אמריקה.


לחץ להגדלה


העלילה
אלפרד דרייפוס היה בנה של משפחה יהודית מתבוללת ואמידה, שהוכיחה בפועל את נאמנותה לצרפת, כאשר עזבה בשנת 1871 בהיותו ילד את אלזס כדי לא לחיות תחת שלטון גרמני, דרייפוס היה אדם אמיד, ולא נזקק ל"הכנסות מיוחדות". הצטרף לצבא בתור מהנדס והיה הקצין היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי. בסתיו של שנת 1894 גילה המודיעין הצרפתי מסמך צבאי סודי שנשלח לידי הנספח הצבאי הגרמני שהוצב בשגרירות גרמניה שבפריז - מכתב שנמצא בסל ניירות האשפה בשגרירות גרמניה בפאריס על ידי עובדת הניקיון, אשת השירות החשאי. באותו זמן שררו יחסים מתוחים בין גרמניה וצרפת. והמכתב עורר עניין מיוחד. הוא כלל רשימה של מסמכים סודיים שנמסרו לנספח גרמניה בפאריס.

הראיות הצביעו על כך שהבוגד הוא מייג'ור (רב-סרן) פרדיננד וולסין אסתרהאזי - הונגרי בעל קשרים גרמניים - אולם ממסד המודיעין הצרפתי ובמיוחד מייג'ור ה.ג'.הנרי מצאו האשמות אלו כבילתי מתקבלות על הדעת ובחרו להאשים את דרייפוס שהיה יהודי ולכן קורבן נוח.  דרייפוס היה הקצין היהודי הראשון והיחיד ששרת במטה הכללי והעובדה שמשפחתו היתה עתירת נכסים העלתה כלפיו את חמתם ושנאתם של הקצינים האחרים שקינאו גם בהתקדמותו המהירה.
שר ההגנה ידע היטב כי אין יסוד ממשי להעמיד לדין את דרייפוס אך נענה לדרישתם של החוגים הריאקציונים שעטו על הפרשה ודרשו "לבער את הצבא מבוגדים", השופט החוקר שנתמנה, היה אנטישמי, והוא הרכיב תיק שכלל בתוכו מסמכים מזויפים, ולחלקם לא הייתה שום נגיעה לעניין. המשפט התנהל בדלתיים סגורות, וקולונל אנרי (ידיד של אסתרהזי, הבוגד האמיתי) הופיע כתובע ראשי. בתחילה לא הובאו נימוקים משכנעים להרשעתו של דרייפוס, ונדמה היה שהעניין יבוטל, אולם אז ציווה שר ההגנה, הגנרל מרסיה, להציג את התיק המפוברק, לסווגו כסודי ביותר, ולמוסרו לשופטים בלא אפשרות לעיונם של  הנאשם וסניגורו. הפגיעה הגסה הזו בהליך המשפטי השיגה את מטרתה. החומר שהוצג שכנע את השופטים באשמתו של דרייפוס, והם גזרו פה אחד הורדה פומבית בדרגה והגלייה למשך כל ימי חייו לאי השדים שבאוקינוס השקט בסמוך לאמריקה הדרומית, מקום שבו החזיקו הצרפתים פושעים פליליים ואסירים שהואשמו בעבירות חמורות. האסירים באי השדים חיו בבידוד ובתנאי מזג אוויר קשים ועבדו עבודת פרך. לאחר שהועבר לשם שם מיררו הסוהרים את חייו של דרייפוס. תוך תקווה שלא יעמוד בהתעללויות ויתאבד.
 העיתון האנטישמי "הדיבור החופשי" ניצל את הפרשה לשם ניהול מערכה אנטישמית, אך לא רק קוראי העיתון אלא כל הציבור הצרפתי, כולל השמאל הרפובליקני, היה משוכנע באשמתו של דרייפוס.



אלפרד דרייפוס בתא הכלא מתוך עיתון פריסאי

שער עיתון אנטישמי בתקופת משפט דרייפוס



לחץ להגדלה

לחץ להגדלה


לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

קריקטורה אנטישמית אנטישמית המציגה את "צבא העתיד".

    קריקטורה אנטישמית המציגה את דרייפוס כראש הנחש.


  בני משפחתו של דרייפוס,  ובמיוחד אשתו ואחיו מתיה, המשיכו את המאבק הציבורי כנגד פסק הדין ולמען זיכויו של דרייפוס, ועשו הכול על מנת לטהר את שמו. הם  הגישו עתירות חוזרות לבית המשפט.   אולם באותה עת רק בודדים הטילו ספק באשמתו של דרייפוס.
שנתיים לאחר המשפט ? בסוף שנת 1896 ? פירסם עיתונאי יהודי צעיר בשם ברנאר לאזאר בבריסל חוברת בשם "טעות משפטית! האמת על פרשת דרייפוס". ושלח 3,000 עותקים לחברי הפרלמנט, לעיתונאים, לשופטים ולאישים אחרים. בחוברת הואשם הצבא כי שיבש את הליכי המשפט וכי פסק הדין נקבע ללא ראיות ממשיות ומבלי שניתן לנאשם להתגונן ולהשיב כנגד הטענות שנגד. 
בד בבד נפוצו שמועות על הנעשה במטה הכללי הצרפתי. בעקבות חילופי מפקדי חיל המודיעין ומינויו של ליוטנט קולונל (סגן אלוף) גיאורגס פיקאר לתפקיד התגלתה פרשת זיוף המסמכים. שלטונות הצבא דאגו לסלק את הקצין מן הצבא כדי להשתיק את הפרשה.
ב- 1897 האשים אחיו של דרייפוס את אסתרהזי בחיבור המסמך שנתגלה בשגרירות הגרמנית בפאריס. למרות גילוי הזיופים במשפט דרייפוס (הזייפן נתגלה, נאסר ? והתאבד בכלא), סירבו שלטונות הצבא לפתוח במשפט חוזר.

אני מאשים
לאירועים הנוגעים למשפט דרייפוס  היה פרסום בעיתונות, והחלו להישמע קולות  שיצאו להגן על  עניינו הצודק של דרייפוס. החוברת שפרסם לאזאר הזדמנה גם לידיו של הסופר הצרפתי הנודע אמיל זולא  שהיה אז בשיא תהילתו ורכש לו פרסום עולמי, אך גם אויבים רבים בשל הרומנים החברתיים שכתב. זולא שלא היה ידוע באהדתו ליהודים נדהם מאי הצדק ומהשחיתות שנתגלו במשפטו של אסתרהזי , שלושים ושש שעות לאחר זיכויו פרסם את מאמרו המפורסם "אני מאשים" בעיתון "לאורור". במכתב גלוי לנשיא הרפובליקה האשים את אנשי הצבא הרמים, כי הם כולאים אדם חף מפשע מטעמי יוקרה, אנוכיות ודעות קדומות, וכי מאותה סיבה הם מחפים על הבוגד האמיתי, ולצורך מטרה זו אף נעזרים במסמכים מזויפים. אמיל זולא ראה לעצמו חובה להילחם בעוול שנעשה על אדמת צרפת והתגייס למערכה והחל להילחם בפסק הדין  על אף שהיה מודע לקשיים שיערמו במאבק זה נגד אנשי הריאקציה וכך כתב: 
אני מאשים את גנרל בילו כי היו בידו ראיות ברורות לצדקתו של דרייפוס והוא העלימן בזדון?מתוך כוונה פוליטית וכדי להציל מחרפה את המטה הכללי.
?אני מאשים את גנרל דה פלייה ואת מאיור ראווארי כי ערכו חקירה כוזבת? חקירה משוחדת עד לזוועה?
?אני מאשים את שלושת המומחים לכתב יד? כי הגישו עדות כזב ותרמית?
אני מאשים את לשכות השרים כי ניהלו בעיתונות? תעמולה מבזה כדי להוליך שולל את דעת הקהל ולחפות על חטאם.
אני מאשים גם את בית הדין הצבאי הראשון כי עבר על החוק בחייבו אדם על יסוד תעודת סתרים, ואני מאשים את בית הדין הצבאי השני כי חיפה על עבירה זו לפי פקודה מגבוה, ואף הוא סילף משפט? בהעלותי את האשמות הללו ברור לי כי חלים עלי הסעיפים של חוק העיתונות? בעוון הוצאת דיבה. אני יוצא ברצון לקראת הסכנה. באשר לאנשים שאני מאשימם ? איני מכיר אותם, מעודי לא ראיתי אותם, ואין בלבי עליהם לא טינה ולא שנאה. אין הם בעיני אלא? רוחות זדון ורעה חברתית. ואשר אני עושה? אינו אלא מעשה מהפכני שכוונתו לזרז את צמיחת האמת והצדק
?"
אמיל זולא: "אני מאשים" (ל'אורור, 13.1.1898) על-פי תרגום לעברית של יצחק שנברג

מאמרו של זולא היה האירוע המכריע שהפך את עניין דרייפוס ל"פ ר ש ה" בצרפת כולה. מאמרו פעל כניצוץ שהדליק חבית מלאה אבק שריפה, 200,000 עותקים של העיתון נמכרו תוך שעות ומהומות אנטישמיות פרצו בערי צרפת.




לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

אמיל זולא נולד ב-2 באפריל 1840 בפאריז. הוא התייתם מאביו המהנדס בהיותו בן 7 ולאחר מות האב חיו הוא ואמו בדוחק ועוני. זולא לא הצליח לסיים את בחינות הבגרות שלו ולהתקבל לאניברסיטה. ב-1862 החל לעבוד בהוצאת הספרים "אשט". ב-1864 פירסם את ספרו הראשון "וידיו של קלוד". ב-1866 התפטר מעבודתו והחל לעסוק בכתיבה בלבד. בכתביו בפרוזה ובפובלציסטיקה החריפה הוא לחם נגד עוולות המשטר והדיכוי האישי והחברתי. ספריו נימנו על הריאליזם החברתי הנודעים שבהם "ז'רמינאל" ו"נאנה". זולא מת ב-1902 בביתו מחנק מגז דו תחמוצת הפחמן שהצטבר בביתו משום שארובת האח שלו היתה סתומה לגמרי. הגירסה הרישמית המקובלת היתה שהוא מת בתאונה טראגית. אך היו גם חשדות שהארובה לא נסתמה מעצמה וכי מתנגדי דרייפוס חיבלו בארובה. במותו איבדה האנושות את אחד מעמודי התווך של המצפון.  


בעד ונגד
הפולמוס בנושא הרשעתו של דרייפוס, פסק הדין ומאסרו, חילקו את הציבור בצרפת לשתי מחנות: תומכי דרייפוס - היהודים, אנשי שמאל, הליגה לזכויות האדם, הפרוטסטנטים ואנשי רוח, ומתנגדי דרייפוס - ובהם הצבא וחוגים בממשלה, אנשי ימין והקתולים. אמיל זולא עצמו שילם מחיר יקר מאוד על אומץ ליבו. הוא הואשם במשפט מהיר על הוצאת דיבה, הורשע בדין, ונאלץ לברוח לאנגליה.  כמו כן איבד רבים מקוראיו. אך למרות זאת לא פסק לכתוב עד יום מותו.  
במחנה תומכי דרייפוס היו סופרים, משוררים, היסטוריונים - משכילים רבים, רובם אנשי שמאל, והם הקימו את ה"ליגה לזכויות האדם", מבין הסופרים והמשוררים היו בליגה: אנטול פראנס, מרסל פרוסט, אדמון רוסטאן, שרל פגי (המשורר הקתולי הסוציאליסט) ומוריס מטרלינק. מבין ההיסטוריונים גבריאל מונו, ארנסט לאוויס ואחרים. מבין הסוציאליסטים יש לציין בראש ובראשונה את ז'אן ז'ורס שפעל במרץ לבדיקה מחודשת של המשפט, ומבין המדינאים בלט ז'ורז' קלמנסו.  שהיה ראש עיריית פריז בשנים 1875-6 בשנת 1906 נבחר לכהן כראש ממשלת צרפת והתפטר ב-1909 וחזר לתפקיד זה במלחמת העולם הראשונה. הם חרדו לפניה של צרפת, רצו מדינה ערכית ליברלית נאורה, המבטיחה לפרט את חירותיו ונוטלת אותן ממנו רק אם הוכח במשפט צדק כי הוא פגע במדינה. הם סברו כי על צרפת להגשים את העקרונות של 1789 , עקרונות המהפכה הצרפתית.
מתנגדי דרייפוס היו האנטישמים הקנאים שהתרכזו סביב דרימון סופר, עיתונאי ומנהיג התנועה האנטישמית שניהל מאבק עיתונאי עז. אליהם נוספו תועמלנים לאומניים וצבאים כמו דרולד ומוריס ברה וגם תנועת "אקסיון פרנסז" ושרל מורה. ז'יל למטר הלאומני, חוקר ההיסטוריה של הספרות, יסד את ה"ליגה של המולדת הצרפתית", ואליה הצטרפו אקדמאים, כמו ההיסטוריון אלבר סורל ומשוררים ראמבו ופרנסוא קופה. הקתולים המיליטנטיים היו גם כן פעילים, במיוחד בלט העיתון "הצלב" של מסדר הנזירים מכת האסומפטיאוניסטים. גם צרפתים מתונים רבים התנגדו לחידוש המשפט לבל ייפגע כבוד הצבא, שהרי הוא חיוני לעוצמתה של צרפת, ולו נכון תפקיד חשוב ? להחזיר את הכבוד האבוד מתבוסתם המשפילה בפני גרמניה ב- 1870 לקבל חזרה את אלזס לורין. והיו כאלה שאמרו, כי ייתכן שנעשה עוול לדרייפוס, אולם טובת המדינה דורשת להשאיר את הדבר כמות שהוא כדי לא לעורר את הרוחות הרעות. כמו כן פחד הציבור מן השמאלנים ומנטיותיהם האנטי צבאיות של תומכי דרייפוס. לעומתם הרפובליקנים מהליגה לזכויות האדם הבינו כי המערכה הלאומנית והמתנגדים לחידושו של משפט דרייפוס מהווים סכנה לרפובליקה.



לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

 מתנגדי דרייפוס הציגו את המאבק לזיכויו של דרייפוס כ"יהודה איש קריות המקבל הגנה מאחיו". הקריקטורה מראה את דרייפוס מקבל כסף מגרמני, כאשר היהודים מחלקים עלון בו המאמר "שגיאה (שיפוטית". ("הדיבור החופשי" 1898

פוסטר אנטי דרייפוס בו היהודים מגורשים מצרפת. בכיתוב: תחי צרפת! יחי הצבא! מוות לבוגדים!הפוסטר גם קורא לחרם על חנויות היהודים.


 משפט חוזר
ביוני 1899בעקבות לחץ ציבורי כבד הורה בית הדין הגבוה לצדק לערוך משפט חוזר ובתגובה על כך הפגינו לאומניים במשך ימים אחדים, ואף ניסו להתנקש בחיי נשיא הרפובליקה.  המשפט החוזר נפתח ב-7 באוגוסט 1899 א' באלול תרנ"ט.  דרייפוס הורשע בשנית, קיבל 10 שנות מאסר אך זכה לחנינה מנשיא צרפת.
דרייפוס שמצב בריאותו התערער קיבל את החנינה, למרות שתומכיו רצו מסיבות עקרוניות שימשיך במאבק עד לזיכויו המוחלט, וכך יצא הצדק לאור, ברם הוא העדיף לחכות כמה שנים עד שנרגעו הרוחות, ואז הגיש לבית המשפט ערעור על פסק הדין. שבע שנים אחר כך, בקיץ  1906, בעקבות ערעור חוזר לבית הדין הגבוה (וחילופי שלטון בצרפת) ? בוטלה הרשעתו של דרייפוס. ואף כי שום בית דין צבאי לא דן בשלישית בעניינו כדי לקבוע את חפותו כפי שדרייפוס דרש, הוא נתקבל בחזרה לצבא  דרגתו הצבאית הוחזרה לו והוא אף הועלה לדרגת רב-סרן וקיבל את אות לגיון הכבוד
.
ממשלת השמאל של ולדק רוסו נקטה אמצעים נמרצים נגד כל האשמים בפרשה ונגד אויבי הרפובליקה, לשם כך היה צורך בטיהורים בשורות הצבא. שר הביטחון התפטר, והוא הוחלף בגנרל רפובליקני אנטי כמורתי. הוא פיטר מהצבא את כל האנשים שהוצגו באור מפוקפק בשל חלקם בפרשה, ולא חס גם על הקצינים הגבוהים במטה הכללי. עם זאת הוא לא הצליח להפוך את כל הצבא לרפובליקני, משום שהיסודות המלוכנים והכמורתיים היו רבים מכדי שאפשר יהיה להרחיקם.



לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

משפטו החוזר של דרייפוס

דרייפוס בן 75 בשנת 1934 שנת מותו.


השפעת משפט דרייפוס על הרצל :
על ההשפעה שהיתה למשפט דרייפוס על הרצל הדעות חלוקות. יש שטוענים כי לדעה הרווחת והמקובלת כאילו משפט דרייפוס גרם להרצל להגיע למסקנה כי רק פתרון פוליטי מדיני יוכל לפתור את "בעיית היהודים"  אין עדות ביומניו, אף כי דעה זו היתה  מקובלת על מרבית כותבי הביוגראפיות שלו. כעובדה  הרצל עזב את פאריז בשלביו הראשונים של המשפט, עוד טרם המעורבות של אמיל זולא וכתבי ה"אני מאשים" שלו ועוד בטרם הסערה הגדולה סביב המשפט. אמנם בשדריו לעיתון באוסטריה הרצל מתח ביקורת קטלנית על ניהול המשפט הצרפתי וחוסר הצדק והביע שאת נפש מהמזימה, מפוליטיקת ההמון והצורך הפופליסטי לרצות את ההמון.  הוא אף תיאר את ההרגשה הקשה שחש כאשר דרייפוס נאשם בבגידה. אך קיים ספק אם אירוע זה הוא שהיה הטריגר לפעילותו של הרצל.
אחרים דווקא נתפסו  למשפט שרשם
ביומנו "לציוני נעשיתי על ידי משפט דרייפוס שהייתי עד לו". ולדעתם בעקבותיו הגיע למסקנה שהאנסיפציה היא שקר וכי האנטישמיות לא תחלוף מהעולם ולכן על היהודים לצאת מאירופה ולכונן מדינה משלהם. זו הסיבה כנראה שהיו
ביוגראפים שתיארו רגע זה, של תלישת הדרגות מכתפיו של הקצין היהודי, כרגע המפנה.  
"בדצמבר ניכרו נעימות ראשונות של ספק בשדרים היומיומיים של הרצל. כתבותיו לא שיקפו כל מה שנתחולל בלבו, או כל מה שנתרחש בפאריס, שכן עתה כבר הגיעו כמעט יום יום צריחות האספסוף הפאריסאי "בוז ליהודים!" אל חלונות חדרו של הרצל; לימים תיאר הרצל אותה חוויה מצמררת באוזני קהל ציוני, את הצריחות, שהקפיאו את דמו, שעלו מתוך האספסוף מדי ערב בערב . יהודי אחד הואשם בבגידה וכבר צורחים "בוז לכל היהודים!" "היכן? בצרפת המתורבתת, המודרנית הרפובליקנית, מאה שנה לאחר ההכרזה על זכויות האדם?" למה יש , איפוא, לצפות מארצות מתורבתות פחות? דרייפוס עמד בלי להניד עפעף. הרצל נתרשם עמוקות מעמידתו האיתנה. בעיני הרצל נתייחדה לאותה התרחשות משמעות סמלית רחבה: האיש שנשללה דרגתו והושם בכבלים, סימל את היהודי בחברה המודרנית, המקבל עליו את דרכיה, מדבר בלשונה, הוגה את דעותיה, מעטר את כתפיו בסימני הדרגה שלה, וסופו שהללו נתלשים ביד רמה בבוקר חורפי אפור לשאונם המאיים של תופים. דרייפוס ייצג "מעוז שיהודי אירופה נאבקו עליו , ועדיין הם נאבקים עליו, אך הוא - אל נשלה את עצמנו ? אבוד".
(מתוך  עמוס אילון, "הרצל", עם עובד עמ' 149)

עוד על  דרייפוס

מתוך אתר משרד החינוך

פרשת דרייפוס– אתר דעת

דרייפוס אלפרד – אתר דעת
משפט דרייפוס - אתר מט"ח
דרייפוס - 100 שנה אתר מט"ח
משפט דרייפוס - פסק דין (כתבה של הרצל) - אתר מט"ח

אלפרד דרייפוס ((1935-1859 – אתר הסוכנות היהודית
אני מאשים – אמיל זולא – הטקסט המלא בצרפתית