הרצל
ראשית דבר
הרצל - תולדות
משפט דרייפוס
  הרצל - לציוני נעשיתי
קונגרס בזל
הרצל - המאמץ המדיני
אלטנוילנד
הרצל - אנטישמיות וחברה
הרצל - אזרח ומדינה
הרצל - קבוץ גלויות ומורשת
הרצל - עם ודגל
הרצל - ציונות ויהדות
הרצל - כלכלה ותיירות
הרצל כמנהיג
כל אחד וההרצל שלו
החוב שהושלם
כתבים ופרסומים
הרצל - לציוני נעשיתי   להדפסה

נאום אל הרוטשילדים.
יותר משהוטרד הרצל ממשפט דרייפוס הוא הוטרד מתופעת הטרנספר של קהילות שלמות בגרמניה אוסטריה ורוסיה. הכתבים האנטישמיים שהתפרסמו חדשות לבקרים וזכו לתהודה רבה, הטרידו את הרצל שראה בגרמניה כמרכז האנטישמיות המודרנית שבאה לידי ביטוי בכתבי מאר ואחרים.

הרצל כמו כל היהודים שחיו מצרפת מזרחה חש את האנטישמיות. אנטישמיות זו לא היתה על רקע דתי אלא על רקע לאומי. כלומר היהדות הוגדרה כלאום לא על ידי היהודים אלא על ידי העמים. לאחר שהרצל בחן את האיומים הוא החליט לחפש מוצא ממצב זה. ..."היום בכל מקום אנו בנים חורגים לארצות מגורינו"...(עניין היהודים כרך א 125)  
מרגע שהוא הטמיע בתוכו את המסקנות שהגיע אליהן בעקבות אותה מגמה אנטישמית, רעיון גאולת היהודים לא עזב אותו יותר אלא הפך אצלו לאובססיה. הרצל ראה את השמיים המתקדרים בענני האנטישמיות והאיום שהם טומנים בחובם ליהודים. הרצל רצה להקים את מדינת היהודים שתמנע את האסון המתקרב על יהודי אירופה.




לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

צעדו הראשון של הרצל היה לפנות לא להמוני היהודים אלא לעשירי העולם היהודי: הברון הירש והברון רוטשילד. הוא האמין, כי הם יספקו את הסכום הדרוש לרכוש טריטוריה מתאימה ולממן את ההגירה.

באפריל 1895 כתב הרצל מכתב לברון הירש ובו ציין שהוא רוצה לדון עימו בארבע עיניים בנושאי "בעיית היהודים" ובדרכים להתמודד עימה. במאי 1895, לאחר מספר סירובים, ניאות הברון הירש להיפגש עם הרצל.  פניה זו באה בעקבות פניה נוספת שפנה הרצל לביסמארק (בתחילת שנת 1895 אחרי חזרתו לווינה) ובה ביקש להיפגש עם המנהיג הגרמני בטענה שמצא פיתרון לשאלה היהודית וברצונו לפרוס הפיתרון בפני הקאנצלר. פניה זו לא זכתה לתגובה. השיחה עם הברון הירש הסתיימה בכישלון חרוץ. הרצל התנהג באופן מבולבל ולעיתים תוקפני, ודוגמא לכך ניתן לראות בכך שציין באופן בוטה כלפי הברון: "שמעתי שהיהודים הארגנטינים שלך מתנהגים בהפקרות... פרט אחד הדהים אותי: שהבית שבנו תחילה היה בית מיוחד במינו" ... (הכוונה היתה לבית בושת) הרצל החל לקרוא בפני הירש את הטיוטא להצעה שהכין, וכשסיים לקרוא 7 עמ' מתוך ה-22 שהכין ? סיים הברון הירש הפגישה באופן בוטה וציין בפני הרצל שיחשוב על רעיונותיו בהמשך. "הירש אמר: "מנין תיקח את הכסף? רוטשילד יחתום על 500 פרנקים". "הכסף?" אמרתי בצחוק ולהכעיס, "אאסוף עשרה מיליארדי מרק במלווה יהודי לאומי". "פנטזיה", חייך הברון. היהודים העשירים לא ייתנו כלום. העשירים רעים הם, אינם מתעניינים בסבלות העניים".

מעדויות של אישים ששהו בקרבת הרצל באותם ימים ניכר שהיה בקדרות רוח, אחוז אמוק וחצי טירוף. " כתבתי בהליכה, בעמידה, בשכיבה, ברחוב, בעת האכילה, בלילה כשהדברים עקרו אותי מהשינה." ..."העניין ממלא אותי כל כך שאני תולה בו הכול, כאוהב אהובתו."

ביומן זה רשם ויצר על הכתב מדינה יהודית עתידית על מוסדותיה והכין את הטיוטא הראשונה לחוקה לישראל. מיומן מדיני זה ? חיבר הרצל את המכתב שאמור היה לשלוח לענפי רוטשילד השונים באירופה "נאום אל הרוטשילדים" -  68 עמודים של כתב יד צפוף השוטח את בקשתו להקצאות ומשאבים ליישום תכניתו המתהווה לפתרון הבעיה היהודית. הרצל מסר לאישים יהודיים שונים את כתב היד להתייעצות (לפני שישלח ליעדו). אביו, מקס נורדאו וצדוק כהן (רבה הראשי של קהילת פאריס) הניעוהו מלהקריא את כתב היד לרוטשילד והיו אחרים כגון נתן גידמן (מנהיגה הרוחני של יהדות וינה) שטען שדבק בהרצל הטירוף ? והפנה אותו לד"ר שיף רופא משפחה יהודי מפורסם מווינה ששהה אותה עת בפריז.

מכתב התשובה של הרצל לנתן גידמן:

..."אתה נדהם שאני מגלה התעניינות חמה כל כך בעניין "שלנו". עדיין אין לך מושג עד כמה ההתעניינות הזאת. נכון שבעבר היא לא היתה מנת חלקי. היותי יהודי לא נחשבה בעיני. אבל נאמר: זה היה מונח מתחת סף הכרתי. אלא שכשם שהאנטישמיות דוחפת את היהודים החלושים, מוגי הלב והשאפתנים אל עבר הנצרות, כך סחטה והעלתה מתוכי בדחף עצום את ילדותי. בין זה לבין התחסדות דתית אין ולא כלום. עם כל הכבוד שאני רוחש לאמונת אבותי, אינני מתחסד ולעולם לא אהיה כזה. שאין בדעתי לפגוע בדת, אלא להיפך, מתברר שאני רוצה ללכת עם הרבנים עם כל הרבנים"...
..."זה שבועות רבים שאני כותב מבוקר ועד לילה, רק כדי לקבע את הקווים העיקריים. אלמלא הסיפוק הרב שזה מביא לי, היה בכך עינוי. אני הראשון שהפתרון מסב לו אושר. זה שכרי, וזה יהיה כל שכרי בעתיד"...
..."איך מצאתי את הרעיון הזה? אינני יודע; כנראה משום שחיטטתי בעניין בהתמדה ומשום שהייתי אומלל כל כך בגלל האטישמיות. שלוש עשרה שנים להערכתי כבר מתרוצץ בי הרעיון הזה. רשימותי הראשונות הן משנת 1882, כשקראתי את ספרו של דירינג. עתה שהכול סדור אצלי בבהירות כה רבה, אני תמה כמה קרוב הייתי לעניין וכמה פעמים חלפתי על פני הנוסחה הגואלת. העובדה שמצאתיה מעניקה לי אושר גדול. זה יאיר את ערוב ימיהם של הורי ויהיה תמיד כבוד לצאצאי. אני מוכן להתוודות לפניך שאני כותב ועיני מלאות דמעה, אבל אוציא את העניין אל הפועל בנחרצות"...

..."אולי אתה עדיין סבור שאני הוזה הזיות. לא כך תחשוב כשתתוודע לכל העניין. שהרי הפתרון שלי הוא מדעי בלי פשרה, ואל נא תפרש זאת כ"סוציאליזם אקדמי" או קשקושים של קונגרסים"... ..."נמצא בידי הפתרון לשאלת היהודים". ואני רואה אותך ממלמל בארשת מודאגת לתוך הזקן הפטריארכלי היפה שלך: "משוגע על כל הראש! אבוי למשפחה האומללה" לא, אינני משוגע, לא "על כל הראש" ולא על מקצתו; אינני משוגע כלל"...

..."שוב שהיתי במחיצתו של שיף. הוא "ריפא" אותי. אכן אני מקבל את החלק השלילי של הערותיו "שאיראה מגוחך או טראגי בשל העניין הזה". הלוא זה הלעג העצמי של היהודים"...

..."הרי אינני פטפטן ואני בז לבעלי דמיונות. אין הספרות בשבילי אלא צורה בלבד, כתב תמונות בתווים גדולים, המשמש אותי לביטוי מחשבותי, כמו הכתב הזה הדל והפשוט של הסימנים שיוצאים מעטי"...

... "הנח אפוא לבורים ולשוטים שירחשו הם אי אמון כלפי סופר. הכתיבה הספרותית עצמה עדיין אינה מעידה על טרוף"...

..."כשהרעיון בריא ובהיר, אז הספקן יהיה לצחוק, בספקותיו הוא יכול להעמיד את עצמו באור טרגי, בכך הוא דוחה או מסכל את שחרורם מסבל של אחיו ושל עצמו. לעמוד בחיבוק ידיים ולהביט מן הצד בשעה שהבית בוער, הרי זה טירוף גדול יותר מאשר לחוש לעזרה מצוידים בצינוי כיבוי מודרני הפועל על קיטור. וזה מה שאני רוצה"... (עניין היהודים כרך א)


עדותו של ד"ר אמיל שיף
"כל ימי שבת הרצל בפריז, כארבע שנים, היינו ידידים קרובים זה לזה. הוא היה מבאי ביתי ואנכי מבאי ביתו. על אודות היהוןדים והיהדות כמעט שלא דיברנו מעולם. 

אני, כמו יתר רעיו של הרצל בפריז, לא הכרתי בו אז כל שינוי פנימי, עד שפתאום, בלי סימנים מקדימים, נתגלה לפניניו בצורתו החדשה והמפליאה. ואנכי הייתי הראשון שנתגלה לפני בצורה זו. וכך היה הדבר: בסוף שנת 1895 נעלם הרצל מעיניי ומעיני חבריו-לעט במשך של שבועיים ימים. ואחרי שהייתי רגיל להיפגש יום יום, האמנתי כי נסע מפריז לזמן-מה. והנה באחד הימים בא אלי מכתב מהרצל מפריז. במכתבו הוא ביקשני לבוא אליו, לבית - משכנו, בלי כל שהיות, כי יש לו למסור לי מפה אל פה עניין חשוב מאד. שהוא רוצה גם להימלך בי באותו דבר. המכתב היה כתוב בסגנון של רמזים וסודות. 

...וליבי ניבא לי שאיזה אסון קרא לתיאודור. הרצל בעצמו פתח לי את הדלת, נבהלתי למראה פניו.

....ולבי ניבא לי שאיזה אסון קרה לתיאודור. הרצל בעצמו פתח לי את הדלת, נבהלתי למראה פניו. במשך הימים המעטים שלא ראיתיו נפלו פניו כפני חולה, ששכב זמן רב על ערש דוי. מבט עיניו היה מוזר ומלא סודיות. שערותיו וגם בגדיו היו כמעט בלי סדרים.... עוד לא הספקתי לשאול דבר מה את פיו, והנה הוא לוחש לי בקול מלא סודות: "שמע נא, ידידי! כשבועיים ימים נחבאתי מעין כל מכירי, במשך הזמן הזה נדדה שינה מעיני וכל אוכל תיעבה נפשי. מהפכה נעשתה ברוחי ופרי המהפכה הוא ספר שכתבתי יומם ולילה במשך שבועיים ימים האלה, עד כי נחליתי מרוב עבודה ומרוב מחשבה והתרגשות. מה טיבו של ספרי, שאך זה השלמתיו, לא אדע גם אני; יודע אני רק אחת כי בספרי זה צפון גורל חיי. עוד אין איש בעולם היודע דבר מה מהנעשה בקרבי, או אשר ראה את כתב ידי. ובבקשה ממך, ידידי, שתקדיש לי שעות אחדות: אנכי אקרא לפניך את כתב ידי החדש מראשו ועד סופו. אנא אל תפסיקני בשאלות עד אשר אגמור את קריאתי, ואז הגד תגד לי את כל אשר בלבבך על אודות מחשבותי החדשות בספרי, בלי משוא פנים..." הקדמה זו כבר הביאה אימה בלבי. ניחשתי דבר-מה לא טוב. הרצל הביאני לחדר עבודתו ויסגור גם את הדלת אחריו, ותיכף ניגש לקריאת כתב ידו. כמעט בלי הפסקה, קרא לפני את ספרו "מדינת היהודים", מראשו ועד סופו. בשעת הקריאה הסתכלתי בפני הרצל העייפים מאד, והקשבתי לקולו הרועד ואחליט בלבי: חולה הוא, יצא מדעתו..אחרי גמר קריאתו היה הרצל במצב נפש מדוכא. הוא שותק, וגם אני שותק, ושתיקתי היתה סימן רע בעיניו. פתאום התעורר ויקרא: מה דעתך ומשפטך על ספרי? קמתי ממושבי ואחזיק בזרועותיו של הרצל, ואמרתי לו: "שמע נא, ידידי, הנך חולה- עצבים, וספרך זה הוא פרי מחלתך. עליך, ידידי, להתרפא." בתור רופא מיששתי את דופקו של הרצל. והדופק היה לא נורמלי, כבמצב של קדחת. אמרתי לו: "ועליך להניח את עטך מידך לזמן מה ולפנות לרופא עצבים."


"את עטי",
ענה הרצל, "אניח אמנם הפעם, אך לא אל רופא אלך, כי אם אל אדמונד רוטשילד, להציע לפניו את תמצית ספרי החדש ולהוכיח לו, שאין כל תחבולה להציל את עמנו מכליון גמור אלא לייסד מדינת יהודים..."

והד"ר שיף סיים את דבריו: "לא אני ניצחתי את הרצל, כי אם הוא ניצח אותי. בכוח השפעתו עלי הייתי לציוני, ואווכח שלא מדינת היהודים, כי אם הרעיון של התבוללות ישראל בעמים הוא פרי שגעון- הרוח".
חיי הרצל מאת ראובן בריינין עמ' 114-113

 

כתוצאה מתגובותיהם של נורדאו, אביו וכוהן ? החליט הרצל לשנות את כותרת המסמך ל"נאום אל היהודים" שינוי נוסף ל"מדינת היהודים", משפטיו הראשונים מציינים את מה שהתחולל בנפשו פנימה:
"זה כמה זמן אני שוקד על יצירה שאין שיעור לגדולתה. היום אינני יודע אם אגיע לסיומה. היא ניראית כחלום אדיר. כבר ימים ושבועות היא ממלאת אותי כולי עד אובדן החושים. מלווה אותי לכל מקום, מרחפת מעל ראשי מעל לשיחותי הרגילות, מציצה מעבר לשכמי אל עבודת העיתונאי שלי. המצחיקה בקטנותה, טורדת אותי ומשכרת אותי מה יצא מזה, אין לשער לפי שעה. ואולם ניסיוני אומר לי כי העניין מפליא, אפילו הוא חלום, ושעלי להעלותו על הכתב ? אם לא למען הבריות, לפחות להנאתי שלי או למען הרהורי לעתיד לבוא.ואולי יש עוד אפשרות בין השתיים: למען הספרות. אם לא יהיה הרומן למעשה, הלוא אפשר שהמעשה יהיה לרומן. השם: הארץ המובטחת!".
..."הרישומים הללו אינם עמל בשבילי, הם הקלה. אני כותב ומשחרר את המחשבות העולות כמו בועות אויר בתוך אביק, והיו מפוצצות את הכלי ללוא מצאו להן מוצא"...
...על פי הרישומים הכנים הללו יחשבוני כמה אנשים לבעל שגעון גדלות, אחרים יאמרו או יחשבו שברצוני לעשות מזה עסק מכניס או פרסומת.

..."ואולם עמיתי, האמנים והפילוסופים, יבינו עד כמה הדברים אמיתיים ויצאו להגנתי."...

..."אני הוא שעמל על כך? לא! זה עובד עלי. זאת היתה אובססיה, אילולא היה הדבר מחושב ונבון כל כך מתחילה ועד הסוף. נסיבות מסוג זה נהגו לקרוא לפנים "אינספרציה" (השראה)"...
(עניין היהודים ? כרך א)

בינואר 1896 סיים הרצל את עריכתו הסופית של המסמך שבו העריך הרצל שניסיונות ההיטמעות של היהודים נכשלו ורק מדינה יהודית תפתור את בעייתם והציע פתרון מדיני לשאלת היהודים ? בכך נסוג הרצל למעשה מאמונתו כי פתרון בעיית היהודים היא על ידי התבוללות.

..."אין כל סיכוי שהתנאים שהיהודים חיים בהם ישתפרו. אם ישאל אותי מישהו מנין לי אומר לו זאת, אומר לו שאני אף יודע לאן תגיע האבן המתגלגלת על מישור משופע: למטה, למטה. רק חסידי דעת ומטורפים אינם מביאים בחשבון את חוקי הטבע. מן ההכרח אפוא שבסופו של דבר נגיע לתחתית, לתחתית שבתחתית. איך יראה הדבר, איזו צורה ילבש, את זאת לא אוכל לשער. האם תהיה זאת הפקעת רכוש עקב מהפכה מלמטה, או החרמתו בעקבות ראקציה מלמעלה? היגרשו אותנו? הימיתו אותנו? אני משער שפחות או יותר ילבשו הדברים את כל הצורות שמניתי, ועוד אחרות. בארץ אחת כנראה צרפת, תבוא המהפכה הסוציאליסטית, וקורבנותיה הראשונים יהיו בוודאי הבנקים הגדולים והיהודים. מי שחי כמה שנים בארץ הזאת כמוני, בתור משקיף בודד חסר פניות, אין לו עוד ספק בכך. ברוסיה פשוט יחרימו מלמעלה. בגרמניה יחוקקו חוקים של הפליה ברגע שהקיסר לא יוכל עוד למשול עם הרייכסטאג. באוסטריה לא יעמדו בפני אימת האספסוף הווינאי ויסגירו את היהודים. שהרי באוסטריה הרחוב יכול להשיג כל דבר אם רק יתאווה לו. אלא שהרחוב עדיין לא מודע לזה. המנהיגים כבר ידאגו שידע. וכך יגרשו אותנו מן הארצות הללו וירצחו אותנו בארצות שנימלט אליהן.



האם אין הצלה? אכן יש, רבותי, יש אחת שכבר היתה פעם בעבר. עכשיו הזמן לחזור על עניין עתיק מאוד, ידוע מאוד, בדוק מאוד. אמנם בצורה אחרת, מודרנית ומתוחכמת יותר. יש להשתמש בכל האמצעים של ההווה למען המטרה הפשוטה הזאת שהיא קלה להבנה. העניין הפשוט והעתיק הזה הוא יציאת מצרים."..



מדינת היהודים
הרצל פנה לכמה מוציאים לאור בעלי שם, אך אלה דחו את המסמך ולא הסכימו להוציאו לאור. רק ברייטנשטיין, מוציא לאור אנונימי בווינה, התלהב מן המסמך והסכים לפרסמו. כך כתב הרצל ביומנו ביום ד בשבט תרנ"ו 19 בינואר 1896:
"חתמתי עם המו"ל ברייטנשטיין. [הוא] היה נלהב כשקראתי לו כמה חלקים מתוך החיבור השלם, שסוף סוף סיימתי את כתיבתו לאחר עמל רב. את השם שיניתי ל"מדינת היהודים"?"

בפברואר ראה אור הספר. בתחילה במהדורה של 500 כרכים. אחר כך במהדורה נוספת של 3,000 עותקים. תוך כמה חודשים הפך לרב מכר, ותורגם לעברית, לאנגלית, לרוסית, לצרפתית, לרומנית ולבולגרית. יוזמתו של הרצל לפרסם את החיבור בפרקים בעיתון בו עבד "נויה פריה פרסה" נתקלה בסירוב מוחלט של העורכים. הספר "מדינת היהודים" בנוי משני עיניינים עיקריים. הראשון הוא תיאור מצב היהודים בגולה שמהווה את הנימוק לצורך כמעט ההכרח בהקמת מדינה ליהודים, והשני הוא תיאור של מנגנון ושיטה שבעזרתם עתידה לקום מדינת היהודים. בעוד חלקו הראשון של הספר היה חזון ריאלי ואפילו אופטימי במידת מה מול השואה שהתרחשה כארבעים שנה לאחר מותו . הרי החלק השני הביצועי להקמת החברה החדשה השתבש וחלק ניכר מהיסודות אותם הציב הרצל התערערו ובמידה זו או אחרת מאיימים על החברה בישראל עד היום הזה. כאשר המחלוקת בין הרצל ואחד העם מלווה את הציונות מאז הווסדה כאשר הרצל רואה בציונות פתרון ל"בעיית היהודים" ולהצלתם ואחד העם רואה בציונות פתרון ל"בעיית היהדות" והצלתה
.



לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

הספר חולל סנסציה מיידית, שכן הוא  שלל את תפיסת היסוד שהנחתה את הפוליטיקה היהודית במרוצת כל המאה ה-19. לפי תפיסה זו התקדמה החברה לקראת סובלנות ודמוקרטיה, והאנטישמיות שעודנה קיימת אינה אלא ספיח של ימי-הביניים. הרצל מיאן לקבל את הגישה שהאנטישמיות נובעת מהאשמת הנוצרים את היהודים ברצח ישו ובדחיית ישו. התגלותה המודרנית, כפי שראה אותה בווינה ובפאריס, היתה קסנופוביה - משטמה כלפי מי שנחשבו זרים. היהודים נעשו מטרה עיקרית לה מפני היותם מיעוט זמן רב יותר ובחברות רבות יותר מכל קבוצה אחרת בדברי ימי האנושות.

את הטעון הזה כבר העלה לפניו ליאון פינסקר ב-1882בחיבורו "אוטואמנציפציה". אבל פינסקר היה איש אודסה, וחיבורו נכתב בתגובה להפוגרומים ההמוניים ברוסיה הצארית. הרצל לא ידע על קיומו של הקונטרס הזה כשכתב את ספרו, מפני שרישומו של פינסקר במערב אירופה היה זניח. תגובה חריפה על שנאת היהודים בממלכת הצאר הפתיעה אך מעטים במקומות חופשיים ו"מבטיחים" יותר. רק אחרי פרסום "מדינת היהודים" הופנה הרצל לחיבור של פינסקר מ-1882 "אוטואמנסיפציה", ולדבריו מצא בו רעיונות משותפים רבים לחיבורו.

הרצל הדהים את קוראיו יותר מאשר פינסקר, משום שטען כי ככלות הכול וינה ופריז ויתר העולם המערבי אינם שונים מאודסה, וכי מיעוט שתלוי בחסדי הרוב צריך לבחור באחת מן השתיים: לשוב ולהתרכז במולדותו הלאומית, או להיטמע לחלוטין ברוב.

הטלטלה שחוללה התיזה של הרצל היתב חזקה במיוחד, מכיוון שלו עצמו - איש רוח חילוני מלוטש - כמעט לא היתה זיקה לתרבות היהודית ולמסורת היהודית.

קביעתו של איש כזה, כי לשם בטחונם צריכים היהודים לעזוב את אירופה, היתה בילתי צפויה לחלוטין וקשה מאוד היה להתעלם ממנה.

 

הספר "מדינת היהודים" הלהיב רבים, משום שהרצל ידע למקד את עיקר הבעיה במונחים פשוטים, בהירים והגיוניים. הספר היה בנוי וערוך בסדר מופתי. הרצל צפה מראש אילו נושאים יעסיקו את קוראיו, והוא השיב להם בצורה בהירה ומסודרת להפליא, שלא השאירה מקום לתהיות נוספות. הוא לא ירד לשורשיה הפילוסופיים של האנטישמיות, והתמקד יותר בפתרון המעשי מאשר הבעיה. הרצל הראה, כי מדינת היהודים איננה בגדר של חלום אוטופי, אלא היא רעיון שסופו להתממש. כוחו היה בהחדרת הביטחון לקוראיו כי המדינה אכן תקום. הספר היה מובן לכל אדם, שהסיק את המסקנה הפשוטה והמכרעת: הבעיה היהודית נמצאת במישור הלאומי, ולכן רק פתרון מדיני אפשרי. ספר קטן זה יצר גם את הפירצה הראשונה אל דעת הקהל הבינלאומית.

בניתוחו של הרצל על סיבות האנטישמיות בדור שלאחר האמניסיפציה לא היו הרבה חידושים. קדמו לכך ניתוחיהם, שלעיתים היו חריפים  לא פחות, של הס, ליליינבלום ופינסקר. אולם למרות שהפתרון הלאומי הציוני הועלה שנים רבות לפני הרצל, לא הצליחו הוגי הדעות הללו לשכנע את המוני העם באמיתותו ובסיכויי הגשמתו. הרצל הצליח להפיץ את הרעיון ושכנע רבים להגשימו.


אגודת היהודים
בספרו קבע הרצל: כי אין פתרון לבעיית האנטישמיות וכי היהודים לא יוכלו להשתלב בעמים אחרים.
"שאלת היהודים היא לא סוציאלית ולא דתית. זו היא שאלה לאומית, וכדי לפתור אותה, עלינו לעשותה תחילה לשאלה מדינית, הטעונה הסדר במועצת עמי התרבות. עם אנחנו, עם אחד".
לפיכך יש צורך בהקמת מדינה יהודית ובריכוזם של היהודים במדינה זאת בתהליך שיימשך כמה שנים. הרצל הציע, כי העברת היהודים למדינתם תתבצע על ידי חברת מניות שתגייס את ההון הדרוש מעשירי העם ומכל בית יהודי. ביצוע התוכנית אמור היה להיות באמצעות חברת "אגודת היהודים" שנועדה לעסוק בתכנון, הסברה ומגעים עם אומות העולם. על בסיס אותה חברה הוקמה כשנה מאוחר יותר בקונגרס הציוני הראשון: ההסתדרות הציונית העולמית.

הרצל ביסס את רעיון המדינה היהודית על עקרונות של צדק, חברה מתוקנת ומופת לעמים. המדינה היהודית מוצגת בספר כנייטרלית ושוחרת שלום, עם משטרה לשמירת הסדר וצבא להגנת העם. הוא מדבר על מדינה חילונית שאין לה זיקה למורשת היהודית ואף אינה מושתת על חוקי הדת.

 

להרצל היה חשוב להשיג קודם כול ריבונות, כדי להבטיח את המקום לעליית המונים. הוא היה בטוח שהתוכנית שתתהווה תהיה מקובלת על יהדות אירופה המתבוללת.



התגובות ל"מדינת היהודים"
ספרו של הרצל "מדינת היהודים" עורר בעולם היהודי הד ועניין רב, וגרר תגובות קיצוניות ? החל מאהדה גדולה של צעירים וסטודנטים יהודים, שקיבלו בהתלהבות קריאתו של הרצל (בהקדמה לספרו): "עם אנחנו ? עם אחד". וכלה בביקורת נוקבת. כפי שהובא דלעיל חברו ד"ר שיף  חשש שהרצל לקה בנפשו כשקרא חוברת זו, והציע לו לצאת לחופשה ארוכה. ייאושו של הרצל לנוכח תגובת חברו זה בא לידי ביטוי במכתב שבו נשמעה נימת עצב נבואי
:
"גם אם יראה מישהו ליהודים את הארץ המובטחת, הם ילעגו לו מפני שהם שקועים בייאוש. אף-על-פי-כן, אני יודע היכן נמצאת אותה ארץ: היא נמצאת בתוכנו... יהיה עלינו להוסיף ולשקוע... לספוג עלבונות נוספים, להיות ללעג ולקלס, להיות מוכים, שדודים ונטבחים, לפני שנהיה מוכנים לרעיון מדינת היהודים."
(עניין היהודים פרקי יומן)

תחילה קיבלו את הספר ברוסיה ובפולין בחוסר אמון, אך בהמשך נהפכו מאמרי הכותבים לדברי תמיכה. רבנים ראשיים בערי אירופה השונות יצאו כנגד התכנית וטענו שהיא מהווה כפירה כנגד ההשגחה האלוהית וטענו כי הגאולה תבוא רק מידי שמים - עד אז אין לעשות דבר.

כמו כן זכה החיבור לביקורת מטעם יהודים קוסמופוליטיים ותומכי תנועות מהפכניות. אלה טענו שדרישות ליישות מדינית יחבלו במאמצי היהודים להשתלב בחברה הכללית. העיתונים העבריים נחלקו בדעתם בשאלת התמיכה בתוכניתו של הרצל. שניים משותפיו של הרצל לדרך הציונית בשלב מאוחר יותר ? מקס נורדאו ומקס בודנהיימר ? הגיבו גם הם בתחילה בסקפטיות. אוסישקין, ממנהיגי חובבי ציון במזרח ? תמך בחיבור גם הוא לא בהתלהבות יתרה .
בימים שהתפרסם ספרו של הרצל היישוב בארץ נאבק עם גזירות ממשלת טורקיה על העלייה, על רכישות האדמות, ועל הרחבת ההתיישבות. בימים אלה ממש גזר הפחה הירושלמי על המתיישבים היהודים שעלו מבולגריה והתיישבו על אדמות הקרקע בארטוף (הרטוב) לעזוב את המקום תוך שמונה ימים. היה זה בעיצומה של השתדלנות אצל הטורקים לביטול הגזרה כאשר התפרסם הספר. עסקני היישוב העברי החדש בארץ, שהיו שקועים במאבקם חששו כי הפרסומים הללו של הרצל עלולים להזיק.


גם בקרב המנהיגים ואנשי הרוח במזרח אירופה היו תגובות שליליות ולגלגניות לתכניתו של הרצל. "אחד העם", גדול הפובליציסטיים הציוניים באותה תקופה, הגיב ב"שתיקה רועמת" ומאוחר יותר אף יצא נגד "מדינת היהודים" במאמרו "מדינת היהודים וצרת היהודים": "היהודים בארצות האמנציפציה צרתם היא מוסרית... היהודי המערבי, שעזב את הגיטו ויצא להידבק בעמי הארצות, שרוי בצער כי תיקוותו שיקבלוהו באהבה לא באה. והנה הוא שוב שב אל עמו בעל כורחו ומבקש בקרבם אותם החיים שהוא משתוקק להם... מבקש הוא ואינו מוצא. חיי העדה וצרכיה אינם מספיקים לו עוד. כבר הורגל לחיים רחבים וחיי הרוח ועבודת התרבות הלאומית אינם לוקחים את לבבו, בהיותו רחוק מהם בחינוכו מילדותו ולא ידעם ולא יבינם... בצר לו נושא היהודי עיניו אל ארץ אבותיו ומדמה נפשו מה טוב היה אילו נוסדה מדינת היהודים, מדינה ככל העמים עם כל נימוסיהן ודרכי חייהם."

 

חיים נחמן ביאליק, שהיה אז משורר צעיר ברוסיה, נמנה עם הספקנים והמלגלגים על "מדינת היהודים". והוא פרסם (בעברית) שיר קצר ועוקצני ובו כתב:
"אנשי פלאות המה כולם / מהם כל דבר לא ייפלא / באצבע קטנה עשו מדינה / ובבוהן ידם ? עולם מלא? כבר מוכן שם הכול בווינה /? ותהי למזל טוב למדינה."

התגובות השליליות והלגלגניות שעורר "מדינת היהודים" לא הפתיעו את הרצל. שלושה ימים אחרי פרסום הספר הוא כתב ביומנו:
"מכרים שואלים אותי: האם החוברת שמדברים עליה? זה הומור או רצינות? ואני עונה: רצינות מוחלטת! ברור שמי שנכנס לעול הזה צריך לצפות שהפרחחים ירדפו אחריו בתחילה. יש גם פרחחים רמי מעלה".(עניין היהודים ? ספרי יומן 276)

 

חודש אחרי פרסום הספר רשם הרצל ביומנו: ..."אמש שמעתי מפי לאו הגיס של אשתי הרבה דברי להג שאומרים היהודים בחוג שלו, שאינם תופסים "לשם מה, במעמדי, התחלתי עם העניין, שהרי אין לי שום צורך בזה".עניתי לו בדברים שאמר לי באחרונה הפרופסור לאון קלנר (מרצה לספרות אנגלית) יש יהודים המתפרנסים מן היהדות ויש כאלה החיים למען היהדות". (עניין היהודים ? ספרי יומן 285)


בארץ ישראל כמעט ולא היתה התייחסות לספר. עיתון "הצפירה" הקדיש לו שורות ספורות בלבד. יתרה מכך עורך העיתון נחום סוקולוב לא הסתיר את דעתו השלילית על פעילותו של הרצל ותקף אותה. הוא האשים את הרצל כי הוא מזיק להתיישבות בארץ ישראל והמשיל את פעילותו המדינית למשחק באש שעלול לשרוף את המושבות. הוא כינה אותו כ"בעל החלומות" על פי סוקולוב,  הברון רוטישלד סירב להיפגש עם הרצל.


..."אחת המערכות העיקריות שלי תהיה נגד הלעג העצמי של היהודים. הלעג העצמי הזה של היהודים מצביע על ניסיון חסר ?האונים של השבויים להיראות חופשיים. משום כך בעצם הוא נוגע לליבי."...
"...לרפות את ידי מסוגלים רק הטיפשות, מורך הלב והרשעות של בני שבטי. והלוא רוצה אני לעזור גם לאלה שרוחם ומוסריותם פגומה"...

רק לאחר הקונגרס בבזל השתנה יחסו של "הצפירה" להרצל. כשנה לאחר פרסום "מדינת היהודים" ? גם המלגלגים הבינו כי טעו, ורבים מן המתנגדים הפכו לאוהדים והצטרפו לתכניתו המדינית של הרצל.

נחום סוקולוב הקטיגור הגדול של הרצל חוזר בו ומתאר את הרצל: "באיש הזה נפגשו מעלות ומדות רבות הראויות למנהל מפלגה. הד"ר הרצל, מלבד כשרונו הגדול בתור סופר אירופי, הוא גם איש חמודות, בעל טעם טנימוס. קומתו הגבוהה והנאווה, עיניו השחורות, תארו היפה וכל שיחו ושיגו מפיקים חן וענווה, אצילות הרוח ורוממות הנפש. בברק עיניו השחורות נראה הד"ר הרצל כבעל דמיון וחולם, אך הוא מתגבר על כל דמיונו ומתאמץ בכל יכולתו לבטל את רוח השירה והחזיון מפני תנאי החיים ומשאלות ההווה"...

 

גם עיתונות העולם הגיבה על הרעיון החדש בתמהון, בהשתאות, בגיחוך וגם באהדה. שני העיתונים החשובים בעולם - ה"טיימס" האנגלי וה"ניו-יורק טיימס" האמריקאי התייחסו אף הם לתופעה החדשה ולקונגרס שהרצל יוזם. ה"ניו-יורק טיימס" הזכיר לראשונה את התכנסות הקונגרס שנועדה ל- 11 באוגוסט 1897, 18 ימים לפני פתיחתו. העיתון מסר כי תוכניתו של ד"ר הרצל עוררה ויכוחים באירופה, ואילו בארצות-הברית היא נתקבלה בדרך-כלל בקרירות. את הרצל תיאר העיתון כתושב וינה נכבד, שדבריו מתפרסמים בעיתונים אוסטרים ואירופים, מחבר מחזות ורוכב על אופניים.

לדברי ה"ניו-יורק טיימס" בקש הרצל לרכוש מידי התורכים את ארץ-ישראל כדי להקים בה מונרכיה בנוסח אנגליה. וכי אם יסרבו לו התורכים, ימתינו הציונים עד שהאימפריה התורכית המתנוונת תתפרק, ואז יקבלו את ארצם מידי קונגרס אירופי שיחלק את שאריות הממלכה, או שיחפש ארץ אחרת לעמו, כמו ארגנטינה והרצל יאמר ליהודים: "שם ציון שלכם !"
"המליץ" כתב במאמר ביקורת ש"מדינת היהודים"הינו חלום רחוק מהמציאות.

תמיכת ההמונים

התמיכה העיקרית לספרו של הרצל באה בעיקר מקרב צעירים יהודיים ממערב ומזרח אירופה. ביתו של הרצל הוצף באלפי מכתבי תמיכה וחיזוק.

בתחילה לא התלהב הרצל מתגובת ההמונים מכיוון שהאמין שהדרך לפתרון הבעיה עוברת בגבירי היהדות ומנהיגיה, אך תוך מספר שבועות הבין שאחד המפתחות להצלחת תכניותיו הינה תמיכת המוני היהודים, והכרה זו תלך ותתחזק בקרבו במהלך השנים הבאות. רבים ראו בבשורה שבספר בשורה של גאולה, והם פנו אל הרצל והציעו לו לעמוד בראש מה שעתיד היה להיות התנועה הציונית.

לשנה הבאה בירושלים
תחילה התלבט הרצל באיזו ארץ לבחור:
"...איש לא חשב שיש לחפש את הארץ המובטחת במקום ששם היא נמצאת ? והיא קרובה כל כך. הנה היא: בתוך עצמנו פנימה"...
אך עד מהרה הגיע למסקנה כי ארץ ישראל היא המקום שאליו יש לשאוף להקים בו ליהודים את ביתם הלאומי "במשך כל ההיסטוריה שלהם לא חדלו היהודים מלחלום חלום מלכות? ? "לשנה הבאה בירושלים!"? כעת חובה עלינו להראות, כי מחלום זה עשוי לצמוח רעיון בהיר כאור היום".

הרצל האמין ששליטי העולם הנאור יתמכו בתוכניתו, אם מנימוקים הומניים ואם מנימוקים אינטרסנטיים. "מדינת היהודים היא צורך העולם", ועל כן קום תקום".

 

לעיתים כאשר הקשיים שנערמו נראו כבדים מנשוא ובילתי מושגים, תהה הרצל האם כל המשא הזה שנטל על עצמו הוא לא חלק מאחד ממחזותיו שהוא נמנה על גיבוריו:

..." אני מחזאי, אני נוטל מן הרחוב אביונים עלובים, תוחב אותם אל מדי פאר, והם מציגים לפני העולם מחזה נהדר שהגיתי. אינני מפעיל עוד יחידים אלא המונים: אנשי הדת, הצבא, הממשל, האקדמיה וכו' שהם כולם יחידות המון בשבילי"...



לחץ להגדלה

לחץ להגדלה