מלחמות ישראל
הסכסוך הישראלי-ערבי
  יהודים וצבא 1791 - 1881
ציונות 1862-1903
העלייה השניה 1903-1914
היישוב היהודי במלחמת העולם הראשונה 1914-1917
תביעה להגדרה עצמית 1917-1919
הסכסוך היהודי -ערבי לובש אופי לאומי 1919-1920
מהומות ומאורעות, ראשית המנדט הבריטי 1920 - 1921
התבססות השלטון הבריטי 1922-1928
פרעות ומאורעות 1929-1931
בצל עליית הנאצים 1931-1935
היישוב היהודי בין המרד הערבי והספר הלבן - 1936-1939
מלחמת העולם השנייה בארץ ישראל - 1939-1945
שואת היהודים 1939-1945
מאבק ומרי - 1946-1947
מלחמת העצמאות 1947-1949
הסכמי שביתת הנשק 1948-1949
התמוטטות הסכמי שביתת הנשק 1949-1952
פעולות הגמול 1953-1955
מלחמת סיני 1955-1956
בין סיני למחמת ששת הימים 1956-1967
מלחמת ששת הימים - 1967 כללי
מלחמת ששת הימים - 1967החזית המצרית
מלחמת ששת הימים - 1967 החזית הירדנית
מלחמת ששת הימים - 1967 החזית הסורית
מלחמת ההתשה 1968-1970
מלחמת יום כיפור
בין מלחמת כיפור למלחמת לבנון 1974-1978
האינתיפאדה הראשונה 1978 - 1997
האיומים הרחוקים - עיראק ואיראן
האינתיפאדה השנייה
המלחמה בחיזבאללה
יהודים וצבא 1791 - 1881   להדפסה

המידע מבוסס על הספר "בני קשת" מאת חני זיו ויואב גלבר

יהודים וצבא
יהודים וצבא היו
מושגים רחוקים זה מזה במשך כל ימי הביניים ועד לשלהי המאה ה-18. עם התקדמות תהליך האמנסיפציה באירופה והופעתן של תנועות לאומיות במאה ה-19, גדל הלך וגדל מספרם של היהודים ששירתו בצבאות אירופאיים סדירים, או שלחמו בשורותיהן של תנועות שחרור לאומיות. בסוף המאה ה-19 החלו היהודים להצטרף גם לארגוני טרור מהפכניים, בכל צורות הארגון הצבאי, הצבא הסדיר הלאומי, תנועת ההתקוממות הלאומית המיליציונית וארגון הטרור המהפכני, שירתו יהודים בקרב לא יהודים למען מטרות כלליות.

היהודים במזרח היבשת גילו יחס שונה מיחסם של יהודי המערב לשירות הצבאי. במדינות המערב נתפש השירות הצבאי ככרטיס כניסה לחברה וכחלק בילתי נפרד מן האמניסיפציה. במזרח אירופה - שבה נבלמה האמניסיפציה באיבה והצבא זוהה עם המשטר המדכא.התפתחו אצל היהודים נורמות השתמטות מן השירות הכפוי, הן בקרבהציבור המסורתי והן בקרב הנוער הרדיקלי, שפנה אל התנועות המהפכניות.

במדינות המוסלמיות שבן חיו היהודים כבני חסות של השליטים המקומיים, לא נוצרה כל אפשרות לשירות היהודים בצבא או מעורבותם בכל מסגרת צבאית.
בראשית המאה ה-20, בעקבות הפרעות שעברו על יהודות אירופה, התארגנו ברחבי תחום המושב היהודי ברוסיה קבוצות להגנה עצמית. קבוצות אלו היו ההתארגנות הראשונה למען מטרה יהודית.  



מסורת של איבה
באמצע המאה ה-19 היה רובו של העם היהודי מרוכז במזרח אירופה. ברוסיה שמרו הצארים בקפידה על מסורת אנטי-יהודית שביטוייה העיקרי, עד למחצית השנייה של המאה ה-18 היה האיסור על היהודים להיכנס לתחומי רוסיה. אולם בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה-18, בתקופת שלטונה של הצארית יקטרינה השנייה שכונתה גם יקטירנה הגדולה, סופחו חלקים גדולים משטחה לרוסיה. בתחילה נהגה בהם יקטרינה הגדולה ברוח השליטים הנאורים: היא הכירה בחיי הקהילה הדתית והעניקה ליהודים חופש תנועה ומסחר. אולם לאחר המהפכה הצרפתית, היא שינתה את מדיניותה וצימצמה את תחומי המושב היהודי לרוסיה החדשה, לרוסיה הלבנה ולאוקראינה. הצארית הגבילה את המסחר, הטילה מיסים כבדים, קבעה תנאי חכירה קשים ומגבלות בתחום התעסוקה.
יקטרינה הגדולה שלטה ברוסיה בשנים 1762 - 1796 ביד רמה, בכשרון רב, והפכה אותה למעצמה, היא נימנית על שליטיה החשובים ביותר של רוסיה. שמה המקורי היה סופיה אוגוסטה ומוצאה היה מפרוסיה הגרמנית. היא הובאה לרוסיה להיות אשתו של הדוכס המטורף פטר השני נכדו של הצאר פטר הגדול. לאחר מותה של הצארית (אימו של פבל השני) החליטה יקטרינה לתפוס את המלוכה. על פי החוק הרוסי לא יכלה יקטרינה להיות מוכרת כיורשת, מכיוון שלא היתה רוסיה ואף לא היתה קשורה בקשר דם לבית המלוכה הרוסי). כדי להבטיח את הצלחתו של פרוייקט תפיסת השלטון נזקקה יקטרינה לתמיכתם של כמה גופים בעלי השפעה. לאחר שארגנה את רצח בעלה וניצחה על התככים בארמון. היא הפכה לקיסרית כל-יכולה ושיכורת כוח. היא מתה משבץ ב?17 בנובמבר, 1796. את מקומה תפס בנה מבעלה פטר השלישי. הוא עלה לשלטון לאחר מותה והוכתר כצאר פאוול הראשון. זאת למרות שיקתרינה האמינה שהוא לא מתאים לשלוט ברוסיה אך היא לא הספיקה למנות יורש עצר אחר.

פאוול הראשון, הכביד את ידו על היהודים, ביטל את קהילותיהם ואסר על הפצת הדת וקיום בתי ספר דתיים. ב-11 במרץ 1801 נרצח פאוול ואת מקומו תפס בנו אלכסנדר הראשון, אשר נחשב לליבראל והוא אשר חוקק לראשונה את חוק היהודים.
מטרתו העיקרית של החוק שפורסם בשנת 1804 היתה להרחיק את היהודים מהמסורת והדת. זה היה החוק הראשון לגבי היהודים ברוסיה שבו נקבעו סדרי חייהם בכל התחומים : בכלכלה, בסדרי הקהילה, בחינוך ובהשכלה. בחוק היו 54 סעיפים,כשהם כוללים מגמות סותרות ומנוגדות. מצד אחד, הוגבלו היהודים בתחום המושבונאסרה יציאתם ממנו. כמו כן נגזר עליהם לעקור מן הכפרים ולחדול מעיסוק בחכירהובמוזגות. מצד שני , לשם "תיקון היהודים" הותר להם להירשם לכל מוסדות החינוך, להתיישב באזורים חקלאיים, לקבל מלוות לפיתוח התעשייה ולעסוק במלאכה לענפיה. הרצון ל"תקן" את היהודים, כדי להכשירם לשילוב בחברה הכללית. התקנות האלו תוקנו עוד בטרם חל שינוי מהותי ביחס ליהודים בשכבות נרחבות של האוכלוסייה ולכן כמעט ולא ניתן היה לישמן. .הצאר אלכסנדר ה-1 מת ב-1 בדצמבר 1825 בנסיבות מסתוריות ואת מקומו תפס הצאר ניקולאי ה-1 שנודע ביחסו העויין ליהודים
.



לחץ להגדלה

לחץ להגדלה

עם לבדד ישכון
בראשית המאה ה-19, בעקבות המהפכה הצרפתית, התחוללו במערב אירופה תמורות רבות שאיפשרו מתן זכויות ליהודים, אך אלה לא השפיעו על מעמדם של היהודים במזרחה. נהפוך הוא פסטל, מנהיג תנועת האצילים ברוסיה טען כלפי היהודים, כי אינם יכולים להתמזג עם שום עם, שכן אופיים הוא "עם לבדד ישכון". הצאר ניקולאי הראשון. שהיה אדם צר אופקים אשר הסתייג מן המערב ומן התמורות שחלו בו. הטיל פיקוח על האוניברסיטאות ובתי הספר, וניתק כמעט לגמרי את רוסיה מהעולם. הוא דגל בדיכוי המיעוטים הלאומיים כדי להטמיעם בעם הרוסי. ביהודים ראה נטל כבד, וביקש לתקנם באמצעות התבוללות. הוא האמין, כי אחד התנאים החיוניים לעוצמתה של רוסיה הוא אחדות רוחנית ותרבותית מוחלטת שלא תסבול יוצאי דופן. הצאר ניקולאי הראשון הטיל על היהודים גזרות בתחומים שונים. הוא סבר שאם אין ביכולתם להביא תועלת למדינה - אין להם זכות קיום וב - 30 שנות שלטונו של ניקולאי פורסמו כ - 600 צווים וחוקים שהגבילו את היהודים. מטרות הגזרות היו:
א. למנוע את הפעילות הכלכלית "המזיקה" של היהודים.
ב. לעקור את ייחודם הדתי, להסיר את התבדלותם ולבוללם באוכלוסייה המקומית.
ג. לערער את מוסד הקהילה היהודית.
ד. להקטין את מספרם, בין השאר באמצעות המרת דת. 

הגזרה הקשה ביותר הייתה חוק הגיוס לצבא שנחקק ב - 1827, הידוע בשם "גזרת הקנטוניסטים". החוק בוצע בכוח הזרוע, בדרך של חטיפת קטינים ובוגרים ("חטופים"), תוך אילוצם להמיר את דתם. גזרת הקנטוניסטים אסרה על היהודים לפדות את עצמם בכסף משירות בצבא רוסיה. מכסת המגוייסים שנקבעה ליהודים היתה גדולה מזו של לאומים אחרים, והחוק אף איפשר גיוס ילדים מגיל 12, שנועדו להתחנך בפנימיות תחת השגחתם של כמרים ואנשי צבא קשוחים. רבים מן הילדים מתו מצער וממחלות, או גוועו ברעב כשסירבו לאכול בשר לא כשר. רבים מתו על קידוש השם, או הוטבלו על כורכם לנצרות ורבבות מהם נעלמו. הגזרה הזו גרמה לדמורליזציה קשה בקרב היהודים. היא פגעה נפשית - תודעתית בחלק רחב של החברה היהודית. המשקעים הפסיכולוגיים המרים היו קשים מן הפגיעה הפיסית, וגרמו ליהודי רוסיה זעזוע נפשי עמוק, שנחרת לאורך זמן. 

הצווים והגזרות שהוצאו בשנות ה - 30 וה - 40 תחת מסווה של "תיקון" היהודיםכללו גזרות כמו: צמצום תחום המושב, שבו הורשו היהודים לחיות. הילדים נאלצו ללמוד בבתי ספר ממלכתיים, דבר שנועד לפגוע בלימודי התלמוד שלהם. הטלת מכס גבוה על כל הספרים העבריים המיובאים מחו"ל

חוק נוסף היה בעקבות הבצורת שפקדה את אזור תחום המושב, גורשו יהודים שהתפרנסו ממכירת יין מבתיהם כדי להגן על האיכרים. עשרות אלפי יהודים היו לפליטים בערים הצפופות. על היהודים נאסר ללבוש את הלבוש המסורתי ולגדל פיאות. נוסף על כך הכריז ניקולאי הראשון על ביטול ועדי הקהילות.

מטרתם היתה להפעיל לחץ על היהודים שינטשו את אורח חייהם הייחודי וייטמעו בסביבה 

וכך שבשעה שבמערב אירופה ובמרכזה במחצית הראשונה של המאה ה - 19, הלכו והתעצמו תהליכי מתן שוויון הזכויות ליהודים, מצבם של יהודי רוסיה בתקופה זו לא רק שלא השתפר, אלא אף החמיר.  



הקיצה עמי

השינויים בחיי היהודים ובמעמדם הובילו למאבק בשני מישורים: בחברה הרוסית ביקשו היהודים להשיג אמנסיפציה ולראות עצמם משוחררים מכל מגבלות. בחברה היהודית הוביל השינוי למלחמת תרבות בין המשכילים לבין הדתיים-החרדים.

יהודה לייב גורדון (1830-1892) ממנהיגי תנועת ההשכלה ברוסיה, יצא בקריאה אל היהודים:


הקיצה עמי"!
הקיצה עמי! עד מתי תישנה?
הן גז הליל, השמש האירה.
הקיצה, שא עינך אנה ואנה
וזמנך ומקומך אנה הכירה.

הכי עמד הזמן וכנפיו רפו
מיום אל כנפי הארץ יצאת,
או שנים אלפים לא תמו ספו
מיום תם חפשו ובארץ נוד באת?

השיר הקיצה עמי - הגירסה המלאה


לחץ להגדלה

הוא קרא ליהודים לוותר על עיסוקיהם המסורתיים במסחר לטובת עבודה יצרנית והטיף להתמזגות בחברה הרוסית כאמצעי להשגת השחרור ושוויון הזכויות. גורדון האמין, כי את שוויון הזכויות יוכלו היהודים להשיג רק באמצעות התבוללות בתרבות הרוסית.
קריאתו של גורדון ליהודים לראות עצמם "רוסים בני דת משה" ביטאה תפישת המשכילים היהודים ברוסיה, שראו ביהדות אמונה דתית בלבד.

אולם חלומם של המשכילים היהודים להשתלב בחברה הרוסית לא התממש, מאחר שהחברה דחתה את הניסיון. הבורגנים הרוסים ראו ביהודים מתחרים, ולכן פעלו כדי לדחוק את רגליהם. בעלי המקצועות החופשיים האשימו את היהודים בגזילת פרנסתם, ואילו הצעירים הרוסים חששו מפני הצפת האוניברסיטאות בסטודנטים יהודים. בשכבות הנמוכות נמשכה האיבה המסורתית כלפי ההודי הכופר והנצלן. גם אנשי רוח רבים, ובהם ביודור דוסטויבסקי בספרו יומנו של סופר, נקטו עמדה אנטי- יהודית.

 

תסיסה מתגברת

הליברליזציה שהנהיג אלכסנדר השני לא השיגה את השקט המיוחל. האיכרים לא באו על סיפוקם, ורבים מהם עזבו את משקיהם ונדדו העירה. יתרה מזו: ההקלות הובילו להתפשטות רעיונות ליברליים וסוציאליסטים שמקורם בארצות מערב אירופה. הרעיונות הסוציאליסטיים גרמו לתסיסה פוליטית והצמיחו תנועה מהפכנית חזקה ? נרודנאיה ווליה - תנועה מחתרתית סוציאליסטית טרום-מרקסיסטית. מנהיגי התנועה פנו בעיקר אל העם הפשוט ברוסיה. הצטרפו אליה בן היתר בני- נוער ומשכילים יהודים, שחיפשו פתרונות מעשיים למצבם והאמינו כי המהפכה החברתית תמגר את האנטישמיות. אולם התעמולה הובילה לפוגרומים, שהראשון בהם פרץ ב-1871 באודסה. במשך ארבעה ימים השתוללו ההמונים ופגעו ברכוש יהודי. הממשלה טענה, כי הפוגרום פרץ כ"מחאה ספונטנית של המונים נגד הניצול היהודי". התסיסה המהפכנית גרמה לכך שעשרות אלפים של רוסים נשלחו למאסר ולעבודת פרך בסיביר. התסיסה המהפכנית והמאבק בה דחקו לכאורה את שאלת היהודים לשוליים, אולם מעורבותם הגוברת של צעירים יהודים בתנועות המהפכניות גרמה לשלטון להכביד את ידו על הקהילה היהודית כולה. תגובת המשטר החמירה את המצב. היא גרמה לשרשרת מעשי טרור מצד המהפכנים, שכוונו בעיקר כלפי השלטון. הטרור הגיע לשיא במארס 1881 כאשר בשורה של התנקשויות נרצחו אישי שלטון מרכזיים, ובראשם הצאר אלכסנדר השני. בין הקושרים נגדו התגלתה גם חסיה בלפמן, צעירה יהודייה.

את הצאר אלכסנדר השני החליף אלכסנדר השלישי

 

הכו ביהודים

הרצח זיעזעה את המעמד השולט. הוא שימש עילה לכל הקבוצות באוכלוסייה שנטרו ליהודים, להיפרע מהם. השלטונות חרצו למעשה את הגורל: בסוחרים היהודים הם ראו נוכלים ורמאים, ובמשכילים ראו מלבי אש המהפכה. התעמולה התנהלה תחת הסיסמה: "הכו ביהודים והצלת את אמא רוסיה". לקריאה הזו נענו רבים. ב-1881 החלו בדרום רוסיה פוגרומים שכונו סופות בנגב. הם נוהלו על ידי מנגנון ממשלתי, שהיה מעוניין בקיומה של תסיסה אנטישמית כחלק מאסטרטגיית המאבק בתנועות המהפכניות. הפורעים באו מכל שכבות האוכלוסייה, ואילו הצבא והמשטרה קיבלו הנחיה שלא להתערב. עיקר הפגיעה היה ברכוש. פרעות 1881 החלו בעיר קירובו למחרת חגיגת הפסחה. רוסי שתוי נזרק מפונדק, שהיה בבעלות יהודית, ובתגובה הסתער המון נוצרי על היהודים ובזז את רכושם. בדרך כלל היו אלה התנפלויות של כנופיות פשוטי העם על בתי היהודים שהסתיימו בשוד ובזיזה. היום גם מקרי אונס רבים וכן מקרי רצח אחדים. השלטונות לא מנעו את הפוגרומים, ולעיתים אף שיתפו היחידות הצבאיות פעילות עם הפורעים. המהומות התפשטו על פני דרום רוסיה והקיפו כמאתיים ערים שבהם חיו יהודים כמו קייב, בלטה, ברדיצ'ב, רוסטוב, יקטרינוסלב ולבוב. רק לאחר כשלושה ימים הפסיקההמשטרה את הפרעות. השלטונות ביקשו לנצל את הפרעות, את הזעם ואת התסיסה המהפכנית על-ידי הפנייתם כלפי היהודים.



 היהודים אשמים

בשלוש עשרה שנות שלטונו של הצאר אלכסנדר השלישי שהיה ידוע כאדם גס, מחוספס וצורר היהודים, בין השנים 1881-1894, חלה ריאקציה ברוסיה כולה. היתה זו תקופה קשה במיוחד ליהודים. הוא פעל בהשפעת השר פובדונוסצב, ריאקציונר קיצוני. שקיבל מהצאר סמכיות בילתי מוגבלות. הוא ביטל את זכויות המיעוטים וגילה חוסר סובלנות כלפי דתות אחרות. הוא כינס ועדות מקומיות שבדקו את הגורמים לפרעות ואלו הגיעו תציד למסקנה, כי היהודים הם האשמים. במאי 1882 פירסמה הממשלה תקנות מיוחדות שמטרתן היתה דכוי היהודים והצרת צעדיהם בתחום הכלכלי. תוקף התקנות הללו נקבע ל-35 שנים, והן אסרו על היהודים להשתקע מחוץ לתחום המושב. כמו-כן, נאסר עליהם מסחר בנכסי דלא ניידי ומסחר ביום ראשון, היום הקדוש לנוצרים. מאוחר יותר הוטלו גם הגבלות על לימודי רפואה של יהודים ועל עיסוקם בעריכת-דין ובמקצועות חופשיים אחרים. ב-1891 הוצאה פקודת גירוש ליהודי מוסקווה ו-20 אלף יהודים גורשו מהעיר. חזון ימות המשיח שחזה יל"ג גורדון בשירו הקיצה עמי התפוגג.

יהדות רוסיה נקלעה למשבר חמור, ובחלל ניסרה השאלה: לאן?

 

מחפשים מקום

מצבם של יהודי רוסיה היה קשה ביותר. מרבית היהודים חשו חוסר אונים ואי-ביטחון. התחושות האלה והרצון לשנות את המצב הביאו בסופו של דבר, להתעוררות לאומית ולגיבוש אידיאולוגיה לאומית יהודית. השינוי חל במיוחד בקרב המשכילים שנואשו מן הסכוי להשתלב בסביבה וראו באור שונה את עתידם.

לאחר הפרעות היו בקרב המשכילים היהודים שלושה זרמים:

האוטונומיסטים, שסברו כי יש להקים אוטונומיה יהודית ברוסיה או מחוצה לה.

הסוציאליסטים, שהאמינו כי הסוציאליזם החותר לכינון חברה חדשה-על מעמדית, הוא שיחולל את התמורה המיוחלת.

הטריטוריאליסטים, שחיפשו טריטוריה שבה יוכלו המוני יהודים להתיישב.
י"ל גורדון יצא בקריאה חדשה. בנערינו ובזקנינו נלך, הוא קרא ליהודי רוסיה לעזוב אותה ולהמירה בגלות אחרת.

בנערינו ובזקנינו נלך - גרסה מלאה


משה ליב לילינבלום, סופר ועיתונאי, הביע את זעזועו מאכזריות הפורעים ומעמדת השלטונות ויצא בקריאה להקים מקלט ליהודים בארץ ישראל. גם אליעזר בן יהודה, שהאמין בתחילה בהיטמעות בקרב העם הרוסי, יצא לאחר הפרעות בקריאה "ציונה!". בקריאה דומה יצא גם הרב שלמה מוהליבר שעמד בראש הזרם הדתי.



מחפשים דרך
החמרת מצב היהודים והתגברות הרדיפות וחוקי האפליה גרמו לחיפוש פתרונות שונים לבעיה היהודית ברוסיה:

הגירה יהודית ? לאחר "סופות בנגב" החלה תנועת הגירה המונית של יהודים שביקשו לעזוב את רוסיה ומזרח-אירופה. רבבות היגרו לאחרות הברית ולדרום אמריקה. ארגונים פילנטרופיים יהודיים סייעו למהגרים ? כל ישראל חברים (כי"ח, אליאנס) בצרפת, היא"ס והג'וינט בארצותהברית, ויק"א (מייסודו שלהברון הירש) בארגנטינה.

סוציאליזם ? יהודים רבים חיפשו פיתרון למצבם דווקא בתיקון החברתי בתוך רוסיה. הם ראו מקום לכונן תנועה סוציאליסטית יהודית, שמלבד השתתפות במאבק המהפכני, לצדם של המהפכנים הרוסים, תילחם גם על שיוויון זכויות ועל אוטונומיה תרבותית למיעוט היהודי. הם האמינו, כי המהפכה שתבוא תהפוך את היוצרות, ורוסיה תהיה גן עדן ליהודים. הם יצאו בקריאה להמוני הנוער היהודי להתייצב בשורות המהפכנים.
חובבי ציון ? בעקבות קריאתם של מנהיגי ההשכלה ובהסכמתו הלא רישמית של שר הפנים הרוסי התארגנו ברוסיה קבוצות הגירה, שביקשו לעלות לארץ ישראל. המשותף לכל הקבוצות היתה האכזבה מן ההתבוללות ומן האפשרות להתאזרח ברוסיה. אגודות חובבי ציון שקמו בכל רחבי חירופה קראו ליהודים לעלות לארץ ישראל ולא להגר למדינות אחרות.
אחת האגודות האלו היתה ביל"ו(בית יעקב לכו ונלכה) שייסדו אינטלקטואלים ב-1882 בחרקוב.

תנועת חיבת ציון פעלה אמנם בכל ריכוזי היהודים, אך לא עוררה גל עלייה גדול לארץ ישראל. גרעין ההקמה של התנועה מנה כ-50 איש, בראשם עמד ישראל בלקינד. 14 מהם פנו לעלות לארץ בהם אשה אחת. הביל"וים פנו לעיר קושטא וניסו להיעזר תחילה בלורנס אוליפנט, כדי שיסייע להם במגעים עם השלטונות התורכיים, אך הוא לא הצליח לעשות זאת. גם פניות לאנשי ציבור נוספים העלו חרס, ולבסוף החליטו אנשי ביל"ו שלא להמתין ולעלות בכל זאת לארץ ישראל, למרות שחבריהם ברוסיה סברו שמוטב שיגיעו לסוריה, שם ניתן היה לקבל קרקע בחינם.ב-6 ביולי 1882 ירדה הקבוצה בחוף יפו. משהגיעו לארץ, שאפו חבריה להשתלב בתחום עבודת האדמה. חברי הקבוצה, פנו לבית הספר "מקווה ישראל" והקימו קומונה.בנובמבר 1882 החלו לעבוד בראשל"צ, מצבם הכלכלי היה קשה, בשל היבולים הדלים והשכר הזעום ששולם להם. בקשותיהם לקבל סיוע, בין היתר מתנועת חובבי ציון, הושבו ריקם. עד סוף 1884 נמנו בארץ 48 ביל"ויים, ואילו התנועה ברוסיה חדלה להתקיים. אחרי שגורשו ממקווה ישראל, הקימו בשנה זו את המושבה גדרה, מצבם הכלכלי הוסיף להיות חמור ועל כך נוספו עתה גם מחלות וקשיים חברתיים. בשלב זה הרהרו רבים מהם בנטישת ארץ ישראל ובהגירה לארצות הברית. המעטים שנשארו הוסיפו להתמודד עם קשיים רבים, תוך שהם הופכים מודל ומופת לעליות שיבואו למרות שמספר חברי הביל"ויים בשעות השיא לא היה גדול מ-60 הם סייעו בהקמת מספריישובים, ביניהם ראשון לציון, רחובות , גדרה ומזכרת בתיה



א"י במאות ה-18 וה-19
משך שנים רבות היתה ארץ ישראל מקום נידח באינפריה העות'מנית. התעניינות מדינות אירופה בה הצטמצמה למקומות קדושים לנצרות.
ארץ ישראל היתה תחת שלטון העות'מני משך כ-400 שנים. האימפריה העותמנית הענקית כללה בתחומה 26 מדינות וכן עשרות לאומים שבטים ועדות. החל מסוף המאה ה-16 היו הסולטנים בקושטא עסוקים במלחמות האירופיות. השלטון המרכזי הסתאב, מעמד השליטים נחלש ומעמדם של הפאשות, מושלי הפרובינציות התחזק. הפאשות קנו את לבם של תקיפים מקומיים בכך שמסרו את השלטון בידיהם, ואת מרבית השטחים המעובדים. האוכלוסייה בכללה חויבה להפריש מיסים מעמלה לטובת בעלי הקרקעות. השחיטות התפשטה ברחבי האינפריה וגרמה להתפוררות חברתית ולהידלדלות האוכלוסיה. במלחמת קרים (1853-1856) חילצו בריטניה וצרפת את האימפריה המתפוררת מידי הרוסים שזממו להישתלט עליה והחלו לתכנן את צעדיהן לתקופה שאחרי האימפריה העות'מנית.

השפעת המעצמות האירופאיות באזור המזרח התיכון גברה בעקבות כריית תעלת סואץ בשנים 1860-1870 סלילת מסילת הרכבת שקישרה בין איסמאעיליה לפורט סעיד והתפתחות התיעוש. הן הציבו בקונסוליות שברחבי המזרח התיכון דיפלומטים מקצועיים, שתפקידם היה לדאוג לאינטרסים של ארצותיהם. הקונסולים ניצלו את מעמדם והגבירו את מעורבותם בענייני הפנים של המדינה. הנהנים העיקריים ממצב זה היו הנתינים הזרים תושבי האזור, ובינהם היהודים, שהחלו לשוב לארץ ישראל.

בסוף המאה ה-19 היו אזורים נרחבים של ארץ-ישראל מיושבים בדלילות, ומספר היישובים הגדולים והמפותחים בהם היה מועט. מרבית היישובים הקטנים היו מצומצמים בשטחם, ונחשלים מבחינת החקלאות, התחבורה, המסחר, המלאכה ויתר ענפי הכלכלה.



חיי היהודים
האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל היתה מורכבת מעדות שונות מלבד המוסתערבים, תושבי הארץ וסביבתה מזה דורות שלשונם ואורחות חייהם דומים היו לאלה של שכניהם, נמנו עם יושבי הארץ יוצאי גלויות שונות שהגיעו במרוצת הדורות בעליות קבוצתיות או של יחידים. הידרדרות הכללית הביאה לנטישת היישוב היהודי בגליל, בצפת ובטבריה ולהתרכזותם בירושלים בתנאי מצוקה. השמועות על גורלה המר של הארץ גרמו להפסקת עליית היהודים. היישוב היהודי היה מורכז משלוש קבוצות עיקריות:
הספרדים -
לאחר גירוש ספרד בשנת רנ"ב (1492) ומאורעות השמד בפורטוגל חמש שנים מאוחר יותר, שטפו פליטי חצי האי האיברי את מרחבי ארצות אגן הים התיכון, הקימו מרכזים חדשים וחיזקו מרכזים יהודיים קיימים. גם על ארץ-ישראל לא פסחו המגורשים, בייחוד לאחר כיבוש הארץ בידי התורכים ב-1516 מידי הממלוכים המצרים, שבתקופתם שררו בארץ תנאים קשים מאוד. הספרדים שהגיעו לאימפריה העות'מאנית בראשית המאה ה-19 התקבלו בה ברצון. היסוד הספרדי בין יהודי הארץ הלך וגדל, והפך להיות המרכיב הדומיננטי בקהילה היהודית. מן המקורות העבריים של ראשית שנות העשרים של המאה הט"ז מתברר שהקהל הספרדי הן בירושלים והן בצפת היווה אז רוב מניינו ורוב בניינו של היישוב היהודי במקומות הללו.
האשכנזים - שעליהם נמנו יהודים חרדים, שמוצאם מאירופה. הם באו לארץ מחמת השפעותיה המזיקות, לדעתם, של תנועות ההשכלה על הנוער והעדיפו לחנך את ילדיהם בארץ ישראל, שבה לתנועת ההשכלה עדיין לא היתה דריסת רגל.
המערביים, המוגרבים, שכללו את יהודי צפון-אפריקה (המגרב) שבאו ב-1942 בעקבות עלייתו של הרב חיים בן עטר לירושלים. 12 שנים לאחר מכן הגיע גל עלייה נוסף בעקבות עלייתו של הרב שמעון בן-שמעון.


החלוקה
כינוי שניתן לתמיכה כספית שנתקבלה מיהודי התפוצות.בראשית המאה ה-19 היה הישוב היהודי בארץ שרוי במצוקה קשה וקרוב ל-70% מיהודי ארץ-ישראל התפרנסו מכספי החלוקה. היו אלה כספי תרומות שנאספו בקופות מיוחדות, או על ידי שליחים שקיבלו היהודים בארץ מאחיהם בגולה, במטרה לפרנס תלמידי חכמים וישיבות בשנת 1846 שיגרט יהודי הארץ שליחים מיוחדים לאסוף כספים לעזרתם. הם נקראו שד"רים (שליחים דרבנן) ונבחרו תחילה מארבעת ערי הקודש שנקראו גם "ארבע הארצות"  - ירושלים, חברון, צפת, וטבריה. השד"רים היו נשואי- פנים וגדולים בתורה, ונחשבו לנכבדים בעיני קהילות ישראל בתפוצות. הכסף חולק כך ששליש הועבר למוסדות החינוך, שליש לנזקקים ושליש לתלמידי חכמים.
היהודים בארץ ראו בקבלת כספי החלוקה גמול מוצדק, ולכן לא עשו מאמץ להתפרנס. הכספים איפשרו את קיום היישוב היהודי בארץ במשך כמה דורות, ותרמו לשמירת הקשר עם הגולה.


כהקדמה לבאות
במהלך המאה ה-19 גדלה האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל כתוצאה מריבוי טבעי ומעלייה. כספי החלוקה לא הספיקו, והמצב הכלכלי והחברתי הידרדר והלך. היהודים המקומיים ויהודי הגולה נאלצו לחפש פתרונות יסודיים וממשיים יותר למצב, כדי להישתחרר מן התלות המוחלטת בכספי החלוקה.

כיבוש ארץ ישראל בידי נפוליאון הגביר את התעניינותם של נכבדים אירופאים בישוב בארץ ישראל.ב-1827 ביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה השר משה מוניטיפיורי, שהיה עסקן יהודי מכובד. הוא סייר ביפו, בירושלים ובגיע עד קבר רחל בבית לחם, ששופץ באמצעות תרומתו.

ב-1837 פנו יהודים מירושלים לשלטונות העות'מאנים וביקשו להתיר להם קניית קרקעות ועיסוק בחקלאות, במסחר, במכירת צאן ובקר ובתעשיית סבון ושמן. בביקורו השני של מונטיפיורי הוא העלה רעיונות כמו הוראת מלאכה וחקלאות לבני הנוער.

ב-1855 רכש מונטיפיורי בוסתן בקרבת יפו שנקרא גן מונטיפיורי הוא נכשל מבחינה כלכלית אך חשובה תרומתו בשל הלקח שנלמד ממנו: על יהודי ארץ ישראל ללמוד חקלאות לפני שיעסקו בכך. ראה את מצבם של היהודים בירושלים, גייס כספים וקנה חלקת אדמה מחוץ לחומות העיר העתיקה. הוא הביא למקום טחנת קמח בכדי ליצור מקור פרנסה ליהודים, החל תהליך בו יותר מ-50% מהמפרנסים היהודים בירושלים עסקו במסחר ובמלאכה ובשנים אלה אף הועלו התוכניות לפריצה מתוך החומות ולהקמת שכונות חדשות בירושלים.

בשנת 1860בנה מונטיפיורי את שכונת משכנות שאננים. הוא בנה בשכונה בתים מרווחים וגדולים, שבכל אחד מהם היו שירותים ומטבח. היהודים חששו לצאת מן החומות, וגם כאשר הציע מונטיפיורי את הבתים בחינם, לא הגיעו דיירים. מונטיפיורי הציע משכורת לדיירים במשכנות שאננים, ומעטים היו מוכנים לשים נפשם בכפם ולצאת מחומות העיר העתיקה. האמיצים האלו כונו "פורצי החומות". בתחילה היו מעבירים שם היהודים את יומם ועם ערב, לפני שקיעת החמה, חזרו לעיר העתיקה לפני שנסגרו החומות. למגורים בשכונה היו תקנות היגיינה מחמירות שכללו פינוי אשפה פעמיים ביום, שטיפת רצפה פעם ביום וכו'. בשנת 1866 פקדה את ירושלים מגיפת מלריה (קדחת). מאות מתו במגיפה, ועם סיומה ראו היהודים כי איש מדיירי משכנות שאננים לא נתקף במחלה. היהודים הבינו כי עדיף להם לצאת מן העיר העתיקה, שהייתה מזוהמת, לעיר החדשה. לאחר אכלוס משכנות שאננים נמשכה הבניה מחוץ לחומות. השכונות נבנו במספר דרכי התארגנות: שכונות שנבנו על ידי עשירים למען העניים, כדוגמת משכנות שאננים ובית דוד. "כולל" שבונה בתים עבור חברי קהילתו. חברות בניה פרטיות. יוזמה פרטית, לא למען רווחים. שכונת נחלת שבעה נבנתה בשנת 1869במסגרת השכונות שנבנו כיוזמה פרטית. השכונה נבנתה על ידי 7 חברים, יהודים חרדים, שומרי מצוות. כאשר הם רצו לקנות את הקרקע, התעוררה בעייה. אף אחד מהם לא היה נתין עותמני, ורק לאלה ניתנה רשות לקנות קרקע. לבסוף נשלחה אישתו של יוסף ריבלין, אחד החברים, והיא זו שרכשה את הקרקע עבורם. הוחלט לבנות כל שנה שני בתים, והיה צורך לחלק את הנחלות ביניהם. השכונה הייתה בצורת משולש שבסיסו מונח על רחוב יפו, הרחוב הראשי, והקודקוד לכיוון גן העצמאות של ימינו.



בית הספר החקלאי הראשון מקווה ישראל הוקם ב-1870 במטרה לשלב לימוד של תרבות צרפת עם עבודת האדמה. היוזמה היתה של קרל נטר ממייסדי כי"ח, החברה שעמדה מאחורי מימון הפרוייקט. בסוף שנות השבעים של המאה ה-19 התכוננה קבוצת יהודים יראי שמים מירושלים להתיישבות חקלאית. בין אנשי הקבוצה היו רבי יואל משה סלומון, רבי דוד גוטמן, זרח ברנט ויהושע שטמפפר. הם הקימו אגודה שסיסמתה היתה "אם אין ארץ, אין עם ישראל בעולם". מטרת האגודה היתה ליישב את הארץ ולעבד את אדמתה, וכדי ליישם זאת נקנתה נחלה גדולה בסמוך לירקון ולמבצר אנטיפטרוס. רופא יווני שהזמינו לתת חוות דעת על המקום פסק: המקום אוכל את יושביו ואף העופות מדירים עצמם מאיזור זה". חרף חוות דעת הזו עלו ראשוני המתיישבים לקרקע ב-1878 והקימו את פתח תקוה. בתחילה האירה ההצלחה פנים למתיישבים. אולם הסכסוכים השונים בין הכוללים שעברו גם הם מירושלים למושבה, מחלת המלריה שתקפה את המתיישבים והיכתה בהם קשות, וכן החורף הגשוםשגשמיו הציפו את האדמות ומוטטו את הבתים, גרמו לנטישתה של המושבה על-ידי יושביה ששבו לירושלים. וכך נוצתרה פתח תקווה שוממה.
ניסיונות ההתיישבות שנעשו בגיא אוני (ראש פינה) במוצא, במירון ובפתח תקוה, היו רק כהקדמה לבאות.
בשנות השבעים של המאה ה-19 נראו בארץ ניצנים של תהליך שינוי ב-1882, כאשר הגיעו אליה הרשונים בין חלוצי העלייה הראשונה, הם כבר מצאו רקע מתאים להתיישבות ולשינוי ערכים בקרב הישוב הישן. שחר של תמורה הפציע
.



לחץ להגדלה

לחץ להגדלה